בצומת שבו אנו מצויים היום מוטב שנעקוב אחר טעויות העבר בדיון ציבורי רחב על מנת למנוע מצב שבו יחידים, נעולי קונספציה, יגררו אותנו לאסון לאומי. המצב בארץ היום הוא - נאמר זאת בפשטות ובכנות - זיפת. ונראה כי אין צורך לפרט מדוע.
"הוא תפס צד": מירי רגב תוקפת את הנשיא הרצוג בעקבות הצעת הפשרה שלו לטקס הזיכרון ל-7.10
המורל בקרב הציבור ירוד, מדאגה ועד חרדה. מעגל אויבי המדינה באזור מתרחב. מדינה המצויה בכוננות ספיגה של אש האויב. עשרות אלפים טרם חזרו לביתם. בעיות ביטחון מרכזיות טרם נפתרו. ביקורת הגוברת כלפינו בעולם הגדול; ובתוך המדינה עצמה שבר חברתי. ימין וחרדים מול חילונים ומרכז.
מדוע הגענו לכך והאם היה מצב זה בלתי נמנע? אז כדאי לסקור כמה שגיאות יסוד, אותן עשינו בעבר, פרי מדיניות פסולה - לא למען הוקעת אשמים, ולא למען זריית מלח על הפצעים ולא על מנת לזרוע דכדוך, אלא על מנת להפיק לקח משגיאות העבר. בצומת שבו אנו מצויים היום, לימוד משגיאות העבר הוא יותר מהכרחי אם אנו רוצים להיחלץ מהמצב שאליו הגענו ולמנוע הידרדרות נוספת.
נתחיל בשגיאת היסוד הראשונה, פרי תרומתו האישית של דוד בן־גוריון. הוא זרע את זרע משטמת הזולת והפירוד. לא היה מוכן להקים קואליציה עם חרות והקומוניסטים, ולמען הקמת קואליציה עם המפלגות החרדיות, היה מוכן לפטור כמה מאות עילויים בלימוד תורה מהשירות בצה"ל. קוראים לזאת בשם מכובס “תורתם אומנתם". היפוקריטיות טהורה. וכי לימוד תורה חשוב יותר מלימוד רפואה? רופא מציל יותר מנפש אחת בישראל, ואפילו על פי דין תורה תרומתו לחברה חשובה יותר מזה הנהרג על אוהלה של התורה.
אי אפשר לבנות חברה בריאה על בסיס אי־שוויון, ובוודאי לא בנושא החשוב ביותר שהוא ביטחון המדינה. פתרון זעיר ותמים הפך לאסון. חלק כבד משקל מהאוכלוסייה מנוכר. וחלק גדול בתוכו אפילו עוין את מדינת ישראל. מה שנחזה כנזק מוגבל והכרחי לפתרון בעיה עכשווית הופך במרוצת השנים להיות לנזק לא מוגבל; ועל פי תפיסת עבודה זו המשכנו.
השגיאה השנייה - נקרא לה נכונות ספיגה. לא רצינו לשלוט במסת האוכלוסייה המצויה ברצועת עזה, וזו הייתה מדיניות נכונה. אבל ברגע שהגיעה הרקטה הראשונה מעזה אל יישובים בישראל היה עלינו להבין שזו פגיעה חמורה בריבונותה של ישראל. אסור להרשות ששכנים במרחק מאות מטרים ימטירו עליך רקטות שבכוחן להרוס ולהרוג.
עם ירי הרקטה הראשונה היה עלינו לחסל את יכולתו של חמאס להשתמש בנשק זה. בכוח צבאי, בהחלטיות וללא פשרות. לא עשינו זאת ואז הגיעו עשרות רקטות, אחריהן מאות ואחריהן אלפים. וכך הגענו למצב שבו למעלה ממחצית האוכלוסייה מצויה בכל עת בסיכון על פי החלטת חמאס. מקשיבה לאזעקות ונוהרת אל מרחבים מוגנים. זו אינה מדינה ריבונית.
והשגיאה השלישית. עסקת ג’יבריל הראשונה שאותה הוביל אריאל שרון בשנת 1985. שחרור 1151 מחבלים כנגד שישה חיילי נח"ל. ובנוסף עסקת שליט שבמסגרתה שוחררו 1027 אסירים ביטחוניים למען שחרורו של חייל ישראלי אחד. אין ספק, מוטלת עלינו חובה מוחלטת לשחרור שבויים או השבת גופות חללים.
השאלה היא רק באיזו דרך ומה המחיר. ודאי שלא נוציא להורג מחבלים כדי להקים עלינו עולם ומלואו ולהפכם לקדושים. אבל הדרך בה הלכנו מונעת מאיתנו לנצח את הטרור. רוצחים משוחררים חוזרים לארגוני טרור על מנת לרצוח שוב. המוטיבציה של ארגוני טרור לשבות חטופים היא אדירה. הם משיגים לגיטימציה וסוחטים את אשר הם רוצים להשיג בדרך של משא ומתן.
והשגיאה הרביעית, המסתמנת כיום כעוד קונספציה שבצבתה אנו נעולים, זוהי דרך הלחימה של חיסול אישים בכירים במחנה האויב. לא בשדה הקרב בהכרח אלא גם בתוך עיר אזרחית. גם פה השאלה אינה אם לחסל או לא, אלא מתי ואיפה. מה הייתה התבונה בחיסול גנרל איראני בדמשק? במו ידינו גררנו את איראן לעימות אש ישיר איתנו. הענקנו לה לגיטימציה להגיב ולתקוף את ישראל. והם אכן הגיבו במטר מרשים של טילים וכטב"מים.
ועל אף שאין לנו אינטרס לגרור את איראן לעימות ישיר איתנו ולפתוח חזית מרחבית מסוכנת העלולה לעלות בחיי רבים בישראל, החליט פיקוד הביטחון שלנו לחסל את הנייה (על פי פרסומים זרים) דווקא בבירת איראן. למה דווקא שם? על שום שנוצרה ההזדמנות. הוכחנו לאיראן כי תגובתה הצבאית הראשונה לא הייתה הרתעתית מספיק. ושוב הענקנו לאיראן לגיטימציה לתקוף ישירות את ישראל והפעם אולי אפילו ביתר תוקף.
קשה לדעת אם חברי הממשלה בישראל טורחים ללמוד משגיאות העבר. פעולה שגויה אחת, שאולי אינה חשובה מאוד לביטחוננו, עלולה להוביל לפיצוץ החבית כולה. מוטב שנעקוב אחר שגיאות העבר בדיון ציבורי רחב על מנת למנוע מצב שבו יחידים, נעולי קונספציה, יגררו אותנו לאסון לאומי.