לא רבים זוכרים שלפני 57 שנה ישראל לא שלטה ביהודה ושומרון. למרות זאת, לא הייתה קיימת בחבלי ארץ אלה מדינה פלסטינית. בעצם, מעולם לא הייתה ישות עצמאית כזאת. השטחים הללו היו הגדה המערבית של ממלכת ירדן, ואיש לא דרש את עצמאותם או את שחרורם. המלך חוסיין שלט בגדה ביד רמה, וכל הרמת ראש או ניסיון למרידה במלוכה ההאשמית דוכא מיד בידו הקשה של הליגיון הירדני, ללא רחמים.
פניה של האלימות: קומץ הפורעים ביהודה ושומרון לא מייצג את החלוצים הקדושים
בפרוץ מלחמת ששת הימים עשה המלך את טעות חייו והצטרף לצבאות מצרים וסוריה. מאזור קלקיליה הירדנית ירו תותחי הליגיון פגזים לעבר תל אביב. קיבוץ בחן ספג הפגזות קשות. הסכנה הגדולה ביותר הייתה ביתור ישראל לשניים, שהרי רק כ־20 קילומטרים מפרידים בין טול כרם לנתניה. אלא ששלושת הצבאות הערביים נהדפו לאחור. ישראל כבשה את סיני ואת עזה, את הגולן ואת חבלי יהודה ושומרון. זה היה הגדול בניצחונותיה על אויביה. השאר הוא היסטוריה.
תזכורת לימים ההם, לסכנה החוזרת האורבת למדינה ומסכנת את שלמותה, ניתנה לאחרונה ליד בחן, בשלט חדש שהציבה המועצה לשימור אתרי מורשת בישראל סמוך לאתר הנצחה ללוחם שנפל במלחמה הנוכחית, בן הקיבוץ סרן אסף מסטר ז”ל. לזכרו הקימו חברי היישוב את “מצפה אסף”, שממנו נשקפת ממזרח גדר ההפרדה בין ישראל לשומרון וממערב מונחת כמו על כף היד שפלת החוף, עד הים.
המבקר במצפה לעת ערב יכול לצפות באחת משקיעות השמש היפות ביותר בארצנו. יופי זה גם מתעתע. אי אפשר שלא לחשוב, במיוחד כאן, על הסכנה האורבת בימים אלה לשלום המדינה, על החשש שמא גם מקו התפר תבוא הרעה.
אני קורא בשלט המרשים, בעל המסר החשוב, שהציבה כאן המועצה לשימור אתרי מורשת, וכותרתו: “המותניים הצרים של מדינת ישראל”. כינוי זה נובע מממדי הרוחב הצרים של שטח המדינה בתחום שבין חדרה לתל אביב, בין גבולות הים התיכון ממערב לבין השומרון, שהיה בשליטת ירדן בין 1949 ל־1967 ממזרח.
ממדי “המותניים הצרים”, 14.5־20 קילומטרים, נקבעו בהשפעת הסכם שביתת הנשק עם ירדן ועל סמך הישגיהם הצבאיים של לוחמינו במהלך מלחמת העצמאות. אז הגיעו כוחות צבא עיראקיים לכפר הערבי קאקון, הסמוך ליישוב גן יאשיה, ונהדפו בידי חטיבת אלכסנדרוני. עוד נכתב בשלט כי “המותניים הצרים” היו סיכון אסטרטגי לישראל, בשל האפשרות שכוח צבאי עוין יגיע מהשומרון במהירות אל חוף הים וינתק את הקשר היבשתי בין צפון הארץ לבין מרכזה ודרומה.
קיבוץ בחן היפהפה הוא היום יישוב קהילתי משגשג, עם רמת איכות חיים גבוהה. הוא ממוקם כידוע במזרח עמק חפר, ואם תרצו - בנקודה המזרחית ביותר של ה“מותניים הצרים” ההיסטוריים. שהרי מאז מלחמת הישע של 1967 נמחקו ה”מותניים” הללו, והאיום כביכול הוסר. האומנם? לבחן ולבת חפר יש גם שכן.
אומנם הוא נמצא מעבר לגדר המערכת, אבל האיום מפניו גובר מיום ליום, הופך למוחשי. תושבי קו התפר שלווים פחות. שומעים כמעט מדי ערב את פעולות הצבא בטול כרם, שנהפכה למעוז חמאס. ממנה פולשים פלסטינים לתחומי ישראל, בהם רוצחים מתועבים, מתאבדים שמנסים לטבוח בלב הערים הגדולות, כחלק מהמערכה הכוללת שאנחנו מנהלים היום נגד איראן, חמאס בעזה וחיזבאללה בצפון.
יו”ש שוב בוערת. דרכי השומרון נהפכו למסוכנות. השלכת אבנים על כלי רכב הנושאים לוחיות רישוי צהובות היא עניין של יום־יום וערב־ערב. סכנת מוות. בהבדל אחד – השליטה הצבאית בשטח זה 57 שנה היא של צה”ל, השב”כ ומג”ב. קולות הנפץ הנשמעים תכופות בבתים השלווים של היישובים שלנו הם של כוחותינו וכטב”מינו, העושים יומם וליל לסכל את ניסיונות הפריצה והטרור, למנוע אינתיפאדה שלישית ורצח יהודים. עשרות יישובינו הנטועים ברחבי יו”ש אף הם תורמים להגברת הביטחון.
לא כך היה עד 1967 - ולא כך עלול לשוב ולהיות אם הלחץ על ישראל יביא חלילה וחס להקמת מדינה פלסטינית בחבלי יו”ש. רעיון העוועים הזה של מדינה ערבית בארץ ישראל הוא מבית היוצר של הקהילה הבינלאומית, כולל ארצות הברית ידידתנו הגדולה, וגם של חוגי “שלום” בתוכנו, הסבורים כי רק סיום ה”כיבוש” יביא מנוחה לישראל.
כאילו לקח ההתנתקות החד־צדדית מעזה לפני 19 שנה בשילוב אסון ה־7 באוקטובר כתוצאה ממנה לא נלמד. כאילו אינם מבינים שהפקרת השטח ביו”ש לשלטון פלסטיני פירושו חמאס ליד ירושלים, בת חפר, כפר סבא, עפולה ועוד. פירושו גם איום קיומי לממלכה ההאשמית הירדנית, שכבר כיום יותר מ־70% מאוכלוסייתה הם ממוצא פלסטיני.
לכל השוגים באשליות נאמר בתקיפות: מדינת ישראל לעולם לא תסכים שיהיו לה שוב “מותניים צרים”.