במהלך שנות ה־80 נפגשו מספר אנשים משפיעים, ובהם אנשי צבא, שרים ואף ראשי ממשלה, וטיכסו עצה - מהי האסטרטגיה ותפיסת המלחמה הרצויות למדינת ישראל בעידן שבו הרגישות לחיי אדם גוברת מחד והטכנולוגיה המתקדמת הופכת לנגישה מאידך. לא אנקוב בשמות המשתתפים מפאת כבודם.
"נסראללה שונא את סינוואר": התסבוכת שחמאס הכניס את חיזבאללה אליה
המסקנה של האנשים המשפיעים האלה הייתה “הכלה” ו”אש מנגד”. התפיסה שהייתה מקובלת עד לאותה תקופה, עוד מימי בן־גוריון, הייתה “מכת נגד מקדימה” ו”העברת המלחמה לשטח האויב”. מנגד, אותה תפיסה שגובשה בחדרי חדרים של הכלה ואש מנגד לא הוסכמה, למיטב ידיעתי, בשום פורום מוסמך לקבל החלטות מעין אלה. עם זאת, נדמה, על פי התוצאות, שהתפיסה הזאת חדרה או זלגה למוסכמות הביטחוניות – ואני מציע לראש הממשלה לקיים דיון חשוב בעניין זה.
כתוצאה מחדירת התפיסה לצבא ולמדינה קרו הדברים הבאים: צבא היבשה קוצץ כדי לחזק את האש מנגד, שמיוצרת בידי המטוסים; האימונים קוצצו, וברוב המבצעים שחווינו בגבולות “הכלנו” - ובאין ברירה הפצצנו דיונות. את האויבים לא הכרענו.
אתמול אירע חידוש מרענן שעדיין איני יכול לסכמו, אך אוכל לומר כי ישראל עשתה מהלך שמתקרב ל”מכה מקדימה” או לפחות ל”מכה מקבילה”. בשעה 5:50 הודיע דובר צה”ל כי יקיים דיון בנושא המכה המקדימה של צה”ל בלבנון, ובשעה 6:19 הכריז חיזבאללה על פתיחה במתקפה על חיסול פואד שוכר.
עם היוודע הדבר, החלו תגובות לאמור: מדוע מכים מכה מקדימה רק כאשר יש סכנה לתל אביב ואין נוקטים את אותה הדרך בהקשר של תושבי הצפון המפונים מבתיהם. זו אכן שאלה ערכית נכונה, ואני מציע בעתיד לנקוט כך בכל זירה בממד האסטרטגי, לכשתהיה התראה מודיעינית.
עם זאת, חשוב לזכור כי בצד האופרטיבי, הצבאי, כל צד שואף ללחימה, לפגוע מהר ככל האפשר בתשתיות הלאומיות של האויב, בתקשורת של האויב, במתקני השליטה והבקרה שלו וגם במטות המנהלים את שירותי הביטחון ובמרכזי העסקים הבינלאומיים. כל זאת כדי לפגוע ברמת התפקוד של האויב בניהול המלחמה והמדינה וכדי לפגוע במורל הלאומי ובכוח העמידה. נוסף לכך, השטחים העירוניים, בהיותם צפופים, חשופים יותר לנפגעים רבים.
לאור האמור אני מברך על המכה המקדימה נגד חיזבאללה, ואני מצדיק את העדיפות שנתנה במכה המקדימה, מחשש לפגיעה במרכזי השליטה וניהול המדינה, כי שם פוטנציאל הנזק הוא קשה ביותר.
הכותב הוא חבר מבטחי – פורום מפקדים לאומי