כך התגלגל לו יום א' 25 באוגוסט:
- צה"ל תקף אלפי משגרי רקטות של חזבאללה ומנע במתקפת מנע עוצמתית ומזהירה ירי של אלפי טילים ורקטות לתל אביב.
- כעבור זמן מה - צה"ל מיקד את התקיפה לדרום לבנון בלבד.
- כעבור כמה שעות - רוב הירי של חזבאללה היה בכלל מיועד לצפון ומיעוטו לאיזור המרכז.
- כעבור זמן מה - לא מדובר באלפי טילים רקטות, אלא מאות. מתוכן כ-300 חדרו לשטח ישראל.
- כעבור זמן נוסף - לא מדובר בטילים (מדוייקים) אלא רקטות וכטב"מים.
- כעבור כמה שעות - מדובר ברקטות שכוונו לצפון הארץ. כטב"מים ששוגרו יועדו לתקוף מטרות צבאיות/ביטחוניות במרכז הארץ.
בשעות הערב, בנאום נצראללה - הודאה לפיה הכוונה הייתה לתקוף את בסיסי גלילות במרכז מעורבבת במלל רב על הישג ישראלי לא קיים ומנגד על ההישג של חזבאללה.
אז מה בעצם היה לנו כאן:
- הישג מודיעיני ומבצעי חשוב של צה"ל בסיכול תקיפה של רקטות וכטב"מים בעיקר לצפון הארץ עם כוונה שעליה הכריז נסראללה להגיע למרכז הארץ עם כטב"מים.
- מתוך מאות קני רקטות שהותקפו - יש גם מאות (כ-300) רקטות שהצליחו בכל זאת לשגר שעמן התמודדו ההגנה האווירית הישראלית. ההערכה שלי היא שההצלחה בסיכול שיגור הרקטות עומדת על 50 - 60 אחוז בלבד.
- פעולה מבצעית לא ממש "אפויה" ולא אפקטיבית של חיזבאללה, שלמול היכולות המיוחסות לו, לא בדיוק הצטיין במשימה, קל וחומר אם ציפה לפגוע במטרות אסטרטגיות במרכז הארץ באמצעות כטב"מים שיעשו את כל הדרך מלבנון לעבר המרכז מרחק של יותר מ-200 ק"מ בקו אווירי.
- המערך האסטרטגי של חיזבאללה נותר מחוץ למשחק - הן בשיגורים לעבר ישראל והן בתקיפה הישראלית.
- לא שמענו כמעט בכלל על הרוגים מקרב אנשי חיזבאללה ביחס לתקיפה כה רחבה.
- האירוע כולו ארך כשעתיים והסתיים.
מכל מה שתואר לעיל, ניתן להסיק מספר מסקנות ברורות:
אסטרטגית – מתוך שלל חלופות שעמדו בפני חיזבאללה ובפני ישראל בחרו שתיהן בחלופה הקלה והמתוחמת - חיזבאללה לא השתמש בטילים ארוכי הטווח המדויקים שברשותו ולא כיוון את התקיפה לעבר מעוזי אוכלוסין בישראל, ואילו ישראל מצידה לא פגעה במערכיו האסטרטגיים של הארגון, בחרה שלא להעביר מסר למדינת לבנון ותחת זאת התמקדה ב"מגרש המשחקים" המוכר של דרום לבנון, בתקיפת יעדים עם מינימום נזק אגבי (ומעניין שלא שמענו דבר לגבי הרוגים בצד הלבנוני כתוצאה מהתקיפה).
ניכר היה שני הצדדים מעוניינים לסמן V על האירוע ולחזור ל"שיגרת המלחמה" כל צד משיקוליו הוא. הדבר בלט במיוחד בקרב חיזבאללה שמתקבל הרושם שהיה מוכן לוותר על כל תוחלת של פגיעה במטרה ישראלית כזו או אחרת, ובלבד שיוכל להסיר מעצמו את הלחץ של תומכיו בלבנון ו"לרדת מהעץ". גם נאומו רצוף חצאי האמיתות של נסראללה כוון בעיקר לקהל היעד הלבנוני בניסיון להסביר מה בוצע, מה ההיגיון ובאיזו הצלחה מדובר.
ישראל מצידה, לא ניסתה לתרגם את המבוכה האסטרטגית של הצד השני בכדי לשנות את המציאות בצפון או לכל הפחות לשנות את המשוואות שישמשו מכאן והלאה בשטח.
אופרטיבית - חיזבאללה ניסה להוציא אל הפועל תקיפה מתוחמת שבמסגרתה, כך נראה, מטחי רקטות נרחבים (של מאות רקטות) על אתרים נבחרים בצפון שעניינם המרכזי היה תפאורה והסוואה לחדירה של מספר כטב"מים שאמורים היו לטוס לכיוון מרכז הארץ (מחנות גלילות ועין שמר כדברי נסראללה). בפועל, אם משום התקיפה המקדימה הישראלית ואם משום שהיה חשוב לארגון לסמן וי על האירוע ולהוריד לחץ ציבורי יותר מאשר לפגוע אפקטיבית במטרות, התקיפה אמנם יצאה אל הפועל אך ללא תוצאות מהותיות מבחינת הארגון.
יתירה מכך, גם חיזבאללה בהצהרותיו המקדימות, וגם ישראל בתגובתה שלאחר מעשה אישרו שהתגובה לחיסולו של פואד שוכר רמטכ"ל הארגון עומדת בפני עצמה ואינה קשורה ל"שיגרת המלחמה" שהתגבשה בצפון בחודשים האחרונים שלה חוקדים קבועים.
ארה"ב - העניקה לישראל חיבוק טוב, אך גם חיבוק דוב. במלים אחרות – ארה"ב הייתה, כפי הנראה, מיודעת לאורך כל הדרך ולטענת בכירים אמריקנים גם סייעה לישראל במודיעין לקראת התקיפה המקדימה, אולם מנגד סביר מאוד שבחדרי החדרים אמרה לישראל DONT לתקיפה רחבה יותר שעלולה להתגלגל להסלמה אזורית.
למול המתואר, ברור שהמצב האסטרטגי שבו נתקלה ישראל בבואה לבצע את התקיפה המקדימה היה מורכב. עם זאת, בניגוד לעמיתיי כותבי הטורים והפרשנים, אני סבור, ואני עדין במילותיי, כי הפעולה הישראלית בעיתוי שבו נערכה (בעת מו"מ על עסקה לסיום המלחמה ולקראת בחירות בארה"ב) יכולה הייתה לנצל טוב יותר את ההזדמנות האסטרטגית שיש לישראל למול המבוכה של הצד השני, ולנסות, לפחות, במקום בלימת המתקפה וסגירת האירוע (שזה כאמור היה גם האינטרס של חיזבאללה) , להוסיף לתקיפה המקדימה מרכיבים בולטים של שיח אסטרטגי יותר, שמטרתם כל עוד אין מלחמה רחבה בין ישראל ללבנון – להקל על סבלם של תושבי הצפון ולרסן את התקפותיו של חיזבאללה מכאן ואילך.
עיקרם - שיח עם האוכלוסייה הלבנונית ועם מדינת לבנון מעל לראשו של נסראללה (אותה אוכלוסיה שאליה כיוון הוא את נאומו, ופגיעה משמעותית יותר בו. לצורך העניין, ראוי היה בעיניי להשיג באירוע הזה שבירה סופית של משוואת דרום לבנון (מגרש המשחקים שסימן חיזבאללה), ואם ישראל לא הייתה מעוניינת בשבירת התיחום הגיאוגרפי, הרי שגם פגיעה ממוקדת במתקן צבא/ביטחון חשוב אחד או שניים של המדינה הלבנונית באזור צור וצידון (נחשבים עדיין לדרום לבנון ועונים לתיחום הגיאוגרפי) ללא נזק אגבי לאוכלוסייה אזרחית, הייתה מהווה איתות ראשון ומשמעותי למדינה הלבנונית, ומטילה רסנים על חיזבאללה שישפרו במעט את החיים בצפון.
בפועל, צודקים ראשי הרשויות בצפון הארץ בזעמם על מקבלי ההחלטות, בכך שהאירוע לא נוהל תוך שקלול מרכיב שגרת החיים בצפון הארץ, ועם הישג נדרש של לכל הפחות שיפור המציאות היומיומית של תושבי הצפון מכאן ואילך גם בהיעדר מלחמה רחבה. הוכחה נוספת לכך שראיית מקבלי ההחלטות חסרה ניתן היה לקבל אתמול עת ביקר רמטכ"ל צבא ארה"ב בפיקוד הצפון כשלמעשה נכון היה להמחיש לו בשטח את הפגיעות ביישובים השונים בצפון ואת חווית הטילים והרקטות כדי לקנות באמצעותו לגיטימציה לעתיד.
האירוע נוהל מנקודת מבט של בלימת מתקפה בלבד, וזאת דווקא כשברקע תנאים אסטרטגיים שלכאורה מאפשרים יותר גמישות בהתנהלות (גם מול ארה"ב) וכשברור כשמש בצהרי היום שחיזבאללה אינו מעוניין במלחמה ושמצבו הפוליטי חברתי בלבנון אינו מהמשופרים כל שכן מצבו הפנימי לאחר חיסולו של שוכר.
כאמור, לא את כל המרכיבים והשיקולים אני יודע, אבל אני מתקשה למצוא בעתיד אירוע נוסף שבו חיזבאללה יספק עילה כה מוחשית ולגיטימית (חוץ מטעויות) לסידור המציאות בצפון בצורה שונה אולי לא במלחמה רחבה כי ארה"ב מתנגדת, אבל לכל הפחות בשיפור המציאות היומיומית של תושביו.
לפיכך, אני דווקא בוחר לקטלג את ההצלחה הטקטית כפספוס נוסף של הניהול האסטרטגי של המלחמה הזו בקריאה נכונה של המציאות מסביבנו ובתוכנו.
כל שנותר לנו הוא לבחון בימים ובשבועות הקרובים האם יש ירידה בהיקפי הירי של חיזבאללה לעבר ישראל, דבר שאולי ישקף לכולם עד כמה הצליח צה"ל צה"ל במתקני השיגור של הרקטות באופן שיקטין את היקפי הירי לצפון ויהווה נחמה פורתא לתושבי הצפון לשיפור שגרת יומם במלחמה.
סא"ל במיל' עמית יגור הוא לשעבר סגן ראש הזירה הפלסטינית באגף התכנון בצה"ל ובכיר לשעבר במודיעין זרוע הים