אני מודה, לא האמנתי שנגיע לשלב הזה עם כל כך הרבה קצוות לא פתורים. ידעתי בכל לבי שעד שיגיעו אזכרות הנרצחים והנופלים בבוקר השבת השחורה, אלה המסמנות על 11 חודשים (!) שחלפו, כל החטופים שביטחונם הופקע והופקר כבר יהיו בבית. האמנתי שיהיה ברור לכולם מה קורה בצפון, כולל לתושבים שהילדים מביניהם אמורים לפתוח את שנת הלימודים. אתם יודעים, הרגע המשמח הזה, בו אתה הולך עם התיק והקלמר החדשים לעוד שנה עם החברים שלך. החברים של ילדי הצפון מפוזרים, ובית הספר ככל הנראה הוסב למרחב מוגן שהדבר האחרון שיהיה שם בקרוב הוא בית ספר.
בין היתר גם קיוויתי שנזכה לאיזשהו ריסטארט המצופה מכל מי שהיה כאן כשכל זה קרה. מן צדק פואטי, שיאפשר לנו, לעם הכי טוב בעולם (למרות שאני לא אובייקטיבית), להתחיל מחדש. כמובן מבלי לשכוח בכל יום את הצלקת האיומה שפילחה את ליבנו האישי והקולקטיבי בבוקר השבת השחורה. אבל אתם יודעים, להתחיל ממשהו את היום שאחרי. כי חייב, וצריך, ואף אחד מאיתנו לא הולך לוותר על פיסת האדמה המופלאה הזו. גם לא עכשיו. לצערי, היום שאחרי עדיין לא מגיע, ונראה שלצרות שלא נפתרות מתווספות צרות חדשות, חלקן נוצרו רק בשביל להזכיר לנו כמה מפולגים ומשוסעים היינו לפני שהסיוט הזה התרגש עלינו.
"תמיד נוכל לפעול": הצד השני של הקונספציה עדיין כאן
פחדן, רופס ו"מכיל": נתניהו חפר את טבעת האש האיראנית במו ידיו
אז התחלה חדשה אין, ונדמה שהממשלה הנוכחית עתידה להמשיך את דרכה באין מפריע. סערת טקס הזיכרון היא רק דוגמה פעוטה לכך. ולמרות זאת, הקשר בין שר הביטחון יואב גלנט לראש הממשלה בנימין נתניהו עכור מאין כמותו. על חשבוננו, וחרף העובדה שמדובר במלחמה. רק אתמול, בערב שישי, דווח על שיחת צעקות בין השניים בזמן הצבעה בקבינט על סוגיית ההישארות בציר פילדלפי. קבינט המורכב כפי שאנחנו יודעים מרוב של אנשים הסבורים שאין פתרון מלבד להשתקע בציר, אפילו שהחטופים המצויים בשבי צריכים להיות בראש מעיינם ושלא מעט אנשי ביטחון עלומי שם אומרים שנוכל לחזור לשם אחרי העסקה.
ואני תוהה כמה זמן ייקח למתוח את החבל. מתי הליכודניקים של פעם, אותם הזכרתי ולהם פיללתי כשרק התחלנו להבין מה עובר עלינו, יבינו שהם חייבים להיות חלק מהריסטארט הזה. מתי הם יפנימו שלכולנו מגיע טוב יותר, גם להם, ושצריך לתת לאזרחי המדינה לקבוע שוב את כללי המשחק. מי הם נבחרי הציבור שאותו ציבור באמת ירצה לראות במהלך הכהונה הקרובה.
עד שזה יקרה, הצעקות ימשיכו להגיע כהדלפות מדי פעם, הסדקים יתאחו וייפערו לסירוגין כמו איזו מכונת משקאות, ואנחנו נישאר בתווך. הצעת ייעול? אין לי. אולי קריאת השכמה לאלו שכן יכולים להצליח להפוך את הקערה הפוליטית על פיה, אחרי שכל הקערות יחדיו התהפכו אינסוף פעמים. עבר מספיק זמן, היו מספיק ניסיונות לתקן. כנראה שאין ברירה אלא לטרוף את הקלפים. האם זה באמת יקרה? לאלוהים פתרונים. מה שבטוח – זה מאוחר שנות אור, אבל עדיין לא מאוחר כדי להוכיח לנו שהקואליציה היא לא מקשה אחת.