כמה עוד? כמה עוד יכולים תלמידי מדינת ישראל לסבול מאי-יציבות? מגיפת הקורונה שהתחילה אי שם בחטיבה והיסודי גרמה לנו לא לפגוש את החברים שלנו וללמוד את הבסיס הלימודי דרך מסכים. הספקנו לעבור סבבי לחימה, קרע בעם שיצר פערים בשיח אצל הנוער, ומלחמת חרבות ברזל שגובה מחיר נורא ביותר. איבדנו אנשים קרובים לנו, חווינו טראומות ונחשפנו לתכנים שלא היינו צריכים להיחשף אליהם.
למרות זאת, אנחנו ממשיכים ללמוד תחת עיצומים, בלי ציונים, בלי טיולים והכרת הארץ, יוצאים מהמערכת בלי זכאות לבגרות ואפשרות להירשם לאוניברסיטה. אנחנו מבינים ומעריכים את המורים שלנו; מגיע להם הטוב ביותר, אבל איפה הגבול? אחרי חמש שנים ללא יציבות, אני דורשת לחוות שנה אחת כמו שצריך.
בעוד מספר ימים אני מתחילה את שנתי האחרונה במערכת החינוך. אני אמורה לסיים את לימודיי במערכת עם כלים לחיים – להיות אזרחית פעילה בחברה. דווקא השנה, שנת הלימודים לא עומדת להיפתח, והנוער שוב יאבד את החוסן שלו ואת השגרה.
אנחנו בשנת מלחמה, אחרי רצף של שנים חסרות יציבות. בשעה זו, אנחנו מצפים מהמדינה שתשקיע את מלוא מאמציה בשיקום וחיזוק הנוער; בהשבת החטופים בשלום; ובעצירת מעגל הפגיעה המתמשך בנוער במדינה – דור העתיד.
הכותבת היא יו"ר מועצת התלמידים והנוער הארצית