המאבק שמתנהל בימים אלה לנגד עינינו סביב טקסי הזיכרון לאסון 7 באוקטובר הוא ה”פרומו” למאבק הגדול והחריף שצפוי להתנהל כאן סביב הקמת ועדת החקירה הממלכתית לחקירת האסון, הרכבה ומועד תחילת עבודתה. המגמה של הממשלה היא להשתלט על השיח ועל התודעה ולהדהד בקרב הציבור בישראל שהממשלה והעומד בראשה, כמו הנרצחים, החטופים, הפצועים והנאנסות, הם קורבנות האסון הזה, ומתוך זה ניתן להבין בבירור שהאצבע המאשימה צריכה להיות מופנית לעבר צה”ל והשב”כ. 

מטרת הטקס הממלכתי היא לספק במה לנאום של ראש הממשלה - “נשק יום הדין” של נתניהו שמאמין שכמו שהצליח לכבוש בנאומיו את הקונגרס האמריקאי, את האו”ם ובמות אחרות, כך הוא יצליח גם כאן לשכנע בנאומו שהמחדל הנורא הוא לא “פרי הבאושים” של הממשלה, דבר שהעם צפוי לשמוע מוועדת החקירה.

נתניהו חושב "להתלבש" על המחאות ההמוניות ולפטר את גלנט | דיווח
"ציר פילדלפי? ספין משונה": לפיד הקריס את הטיעון של נתניהו

המאבק על הרכב הוועדה ותחילת עבודתה עלול להיות “קו השבר” של המציאות הנוכחית במדינת ישראל שמתדרדרת מזה זמן למציאות מרה של ערב “מלחמת אחים”. נתניהו ונאמניו יעשו כל אשר לאל ידם לקבוע את הרכבה של ועדת החקירה ולצד זה יעשו הכל כדי להרחיק את מועד תחילת עבודתה. מנגד יש ציבור גדול בישראל שמאס בממשלת החידלון והאסון ודורש ולוחץ לראות עכשיו ומיד את תחילת עבודתה של ועדת חקירה ממלכתית שהרכבה ייבחר על ידי נשיא בית המשפט העליון ובראשה יעמוד שופט, ותציג לעם ישראל את הסיבות האמיתיות והברורות שהביאו אותנו למציאות הנוראית הזו. זאת גם הסיבה שלנתניהו חשוב מאוד שטקס הזיכרון ל־7 באוקטובר יהיה כביכול ממלכתי, בניצוחה של השרה מירי רגב שיודעת את נפש פטרונה, ומודעת לחשיבות הטקס עבורו. אין ספק שבנסיבות אחרות נתניהו היה מתפשר ואפילו מותיר את הטקס בידי נשיא המדינה. 

מירי רגב (צילום: חיים גולדברג, פלאש 90)
מירי רגב (צילום: חיים גולדברג, פלאש 90)

אל תתפלאו אם המאבק על הקמת ועדת החקירה הממלכתית יוליד, כמו במאבק על טקס הזיכרון, שתי ועדות חקירה - אחת שתוקם על ידי בית המשפט העליון ותייצג את החוק והסדר שעדיין שוררים כאן, ומנגד ועדת חקירה אלטרנטיבית של ממשלה הזויה שאינה סומכת עליו. נשמע הזוי? בהחלט, אבל במציאות הנוכחית שבה נתונה היום המדינה הזו מסתבר שהכל אפשרי, וההזוי הוא המצוי.

מי שחלם שנתניהו יישבר, שהמלחמה והמציאות יגרמו לו לפרוש, טעה בגדול. משעה לשעה מסתבר שנתניהו מתכוון להיות יריב מר וקשה לכל מי שמצפה לראותו יורד מהבמה הפוליטית. זה מה שמביא אותו להתנהלות ולהחלטות שניכר מהן שאין גבול למה ומי שהוא מוכן להקריב למען הישרדותו. זה ניכר בכניעה המוחלטת שלו לבן גביר וסמוטריץ’ שמהווים את העוגן להישרדותו.

איתמר בן גביר, בצלאל סמוטריץ' (צילום: חיים גולדברג, פלאש 90)
איתמר בן גביר, בצלאל סמוטריץ' (צילום: חיים גולדברג, פלאש 90)

זה בא לידי ביטוי באופן ברור בהפיכת ציר פילדלפי למזבח להקרבת החטופים, זה מורגש היטב מההתעלמות מהצפון ומתושביו, זה נראה במאבק שלו בשר הביטחון ובראשי מערכת הביטחון ובכלל בהתנהלות הזויה של ראש ממשלה בעת מלחמה - ראש ממשלה שעסוק רק בעצמו ובהישרדותו והודף בכוח כל בדל מידע שמוכיח שהוא היה חשוף לפני ה־7 באוקטובר לאזהרות והתרעות על מתקפה של אויבינו. 

אין ספק, אלה ימים נוראים כשאדם אחד, שכאמור דואג רק לעצמו, מחליט לבד החלטות כל כך הרות גורל בחיי עם ומדינה.