ההחלטה על ציר פילדלפי היא רק האחרונה. קדמו לה עשרות החלטות אחרות של הממשלה והקבינט, וכמובן ההנחיות לצוות המו"מ, הפוכות לחלוטין להנחיות של גלנט. נתניהו ציפה שהוא "יניח את המפתחות על השולחן"—איזה מפתחות בדיוק?

גלנט מבין שנתניהו אינו רוצה בו ושאיבד את אמונו, אבל הוא בחר להישאר, ובצדק. קודם כל, הבהרה: שר הביטחון לא היה חבר במפלגת "העבודה", ואני חולק על רבות מהשקפותיו הפוליטיות. הוא נכנס לכנסת על הכרטיס של "כולנו", אותה מפלגת פלא של משה כחלון, שנפחה את נשמתה לאחר קדנציה אחת בקושי.

הקו האדום של ביידן נחצה - אך הוא כנראה ימנע מלשבור את הכלים מול נתניהו
המערב צריך לחשוש: התקרבות רוסיה להפסד עלולה להצית מלחמת עולם

אין יותר "כולנו", אבל גלנט השכיל לזנק בזמן ל"ליכוד", נקלט שם היטב, ולכן ראש הממשלה, תמיד ביבי, העניק לו את תיק ביטחון היוקרתי, הנחשק, אך גם המתעתע. כפי שכבר הוכח בעבר, מהתיק הזה לא יוצאים בשלום. אני כמובן זוכר את דיין ב-1972. הגיבור המיתולוגי, רמטכ"ל 56, שר הביטחון האגדתי של 67, מגורש בחרפה אחרי מלחמת יום הכיפורים, ומוצא, אגב, לבסוף מקלט בממשלת בגין, שם מצליח לתפור את הסכם השלום עם מצרים. והיו גם שרי ביטחון אחרים, שיוקרתם ומעמדם הציבורי נחרכו קשות כאשר שימשו בתפקיד הזה.

נתניהו אוהב את שרי הביטחון שלו בפרופיל נמוך, אבל מה לעשות שהתפקיד מזמין כוח והשפעה? וכך הוא הצליח לריב עם מרבית שרי הביטחון בקדנציות השונות, ממרדכי וליברמן ועד ברק ובנט, ועכשיו כמובן גלנט.

גלנט היה כפסע מתפקיד הרמטכ"ל, אך כשל בוועדה למינויים בכירים. הוא פעל על פי העיקרון: מי שלא רוצה אותו כרמטכ"ל, יקבל אותו כשר ביטחון. גם אריק שרון, אגב, ידע לשנן את הסיסמא הזו. בכל מקרה, במקום הרמטכ"ל התייצב גלנט בעמדת שר הביטחון, מבוגר יותר, בשל יותר, אחראי יותר. שם מצאה אותו מלחמת חרבות ברזל.

גלנט הופתע במלחמה הזאת כמו כל צמרת המדינה ושירותי הביטחון שלה. כולם כשלו ביום ההוא שבו ספגה ישראל את הקשה בתבוסותיה. אבל גם הוא, כמו ראשי מערכת הביטחון, צה"ל והשב"כ, התאושש במהירות והוביל את צה"ל והשב"כ לפעולה שיטתית נגד החמאס בדרום ובעוצמה פחותה, חיזבאללה בצפון. זאת אמנם הקשה במלחמות ישראל, אך אנחנו איננו בדיוק מבחינים בכך, כי העורף, בחלקו הגדול, לא נפגע וממשיך בחייו, וכי ישראל היא גם מדינה גדולה וחזקה שמסוגלת גם לנהל מלחמה וגם להמשיך ככל הניתן בחייה.

לגלנט יש שבע או שמונה חזיתות, תלוי איך סופרים. טבעת האש האיראנית מקיפה אותנו. צריך להדוף את אויבינו ולנצחם. הוא עושה עבודה טובה.

אבל בחזית אחת אינו מוצא פתרון, ביחסיו עם ראש הממשלה. אין זה עניין אישי, אם כי ברור שהשניים צהובים זה לזה, הם חלוקים עמוקות איך לנהל את המלחמה ואיך לצאת ממנה. מערכת יחסים זו משליכה על מצבה הביטחוני של ישראל. גלנט, כזכור, כבר התייצב ואמר זאת: "נתניהו הוא סכנה לביטחון המדינה", ואילו מקורבי נתניהו מדליפים באופן שיטתי מידע על שר הביטחון וטוענים שהוא פוגע בביטחון המדינה. מה צריכים, אגב, אזרחי המדינה להבין מהדו-קרב הפומבי הזה?

גלנט מסרב להעלב, ובצדק. הוא מאמין בשליחות שלו, אשר ברגע הנוכחי משמעותה להחזיר את החטופים לצד מטרות המלחמה האחרות. הוא פשט מזמן את הכפפות ומטיח בפרצופו של נתניהו: "אתה אינך רוצה בשובם של החטופים." לא היה כדבר הזה בתולדות ישראל. ועוד דבר, נתניהו הצליח לבודד את גלנט. קול בודד ב"מנזר השתקנים". אין ב"סדום" הממשלתית אפילו שר אחד שמתייצב לצידו, כך גם בסיעת הליכוד בכנסת. נתניהו עדיין קובע את הטון ואת הסדר ברשימת הליכוד.

נתניהו נוחל פה ניצחון מסוים, אך לא מלא. הוא כבר ניסה לשלוח את גלנט הביתה ומצא מאות אלפי ישראלים ברחובות. זאת הטראומה שלו. לכן הוא נמנע מעימות חזיתי ומחפש דרכים לחפור מתחת לכיסאו של שר הביטחון עד שיפול, בלאו הכי. אגב, האמריקאים הבחינו בכך מזמן ועשו ככל האפשר לחזק את גלנט. במקרה שלו הם פתוחים ונדיבים, לא בטוח שזה עזר לו במיוחד.

איך מנהלים מלחמה בתנאים האלה? מה יקרה בסופו של העימות הזה? האם פרישת גלנט או הפרשתו תביא להפלת הממשלה או להיפך לייצובה? והאם נתניהו מסוגל בכלל להוליך את המהלך? אולי העימותים האין-סופיים בין השניים דווקא מחזקים את נתניהו, כאשר גלנט הוא שעיר לעזאזל לכל כישלון—ויש כאלה.

מה שברור הוא כי הסיטואציה הזו היא בוודאות פגיעה חמורה בביטחון המדינה. גלנט נמצא תחת לחץ, המלחמה בחזיתות השונות, הנפגעים הרבים, החטופים שהומתו או מתו בשבי—הכל ביחד מונח על מצפונו. ואכן, המצפון שלו אומר לו להישאר בתפקידו. צריכים אותו שם. הוא מדבר לציבור רחב, שאינו בהכרח שותף פוליטי שלו, אך מעריך את כנותו ואת נכונותו להתעמת עם ראש הממשלה.

גלנט נשאר איש צבא. ספק אם כפוליטיקאי הוא מקבל ציונים גבוהים, אבל כנראה גם אינו מחפש אותם. כאיש צבא הוא יודע כי אין חוזרים ממשימה אלא אם משלימים אותה. המשימה שלו היא החטופים, ומשם יוכל להמשיך לחיסול חמאס, חיזבאללה והטרור המתגבר באיו"ש, ומי יודע, אולי גם תורה של איראן יגיע.

בנסיבות האלה, תוך כדי מלחמה, אנשים אחראיים אינם הולכים לעשות לביתם; הם עושים להגנת ביתם. את זה עושה גלנט. אסור לו ללכת.

ד"ר נחמן שי הוא דיקן הקולג', המכון למדעי היהדות ולשעבר שר התפוצות ודובר צה"ל