העובדה שיש משא ומתן עם חמאס היא ניצחון של חמאס. לא היה צריך להיות משא ומתן, היו צריכים להיות דרישות ותנאים מצד ישראל. החטופים היו צריכים להיות בבית, המלחמה נגד חמאס הייתה צריכה להימשך גם אחרי החזרת כל החטופים, עד לכניעה ללא תנאי של הארגון הזה. רשימת ה"מה שהיה צריך להיות" ארוכה, וחלק מרכזי בה הוא שהתקפת חמאס הייתה צריכה להיכשל על ידי מניעתה באש יעילה ומיידית מצדנו. איש לא היה צריך להירצח או להיחטף בידי הפלסטינים ב־7 באוקטובר.
לא להאמין: כך סינוואר למד הכל עלינו - מתוך הכלא
זו לא המציאות, אבל צריך גם לומר מה המצב הרצוי. וגם לא להיכנע לחלוטין לחישובים של סינוואר שלמד את החברה הישראלית כל כך טוב, שנראה שהוא מפעיל אותנו כאילו יש לו ביד ג'ויסטיק של משחק מרושע, בו הכל פועל על פי ההוראות שלו מקונסולת ההפעלה.
יש לאויבי ישראל נשק רב־עוצמה, וסינוואר מחזיק בנשק הזה ומפעיל אותו. שמו של הנשק הוא האנושיות של ישראל. יש במחסן הטרוריסטים עוד נשקים רבי־עוצמה כאלה, סינוואר מכיר אותם ורכש אותם לעצמו. עוד נשק של סינוואר הוא זכויות האדם. לכן הוא מרעיב את תושבי עזה. ארגוני זכויות האדם בעולם יפעילו את הנשק. כל מה שהוא צריך לעשות הוא דבר קל ערך מבחינתנו: לדאוג שהפלסטינים בעזה ימותו. אם ימותו עשרת אלפים טוב מאוד, אם ימותו 100 אלף טוב עוד יותר. זה יהיה נשק יעיל יותר. ימותו מיליון? שימותו.
קשה לעמוד מול אויב כזה שיש לו נשק כזה. אין לישראל טיל כיפת ברזל שיגן עליה מפני האנושיות של עצמה. כך הבין סינוואר והוא מפעיל את ההבנה הזאת בשדה הקרב בצורה המחרידה ביותר. הוא יודע גם שככל שהחטופים נמצאים בידיו יותר זמן, ככה האנושיות הישראלית תהפוך לנשק קטלני יותר מצדנו כלפי עצמנו. קשה לנו להבין מציאות כזאת, אבל מהמציאות הנוראה הזאת אי אפשר להתעלם: יש משא ומתן עם חמאס ובידי חמאס יש עדיין חטופים. חמאס מציג תנאים לשחרור של חטופים. שימו לב שמהמשפט האחרון נעדרת ה' הידיעה. לא החטופים אלא חטופים. המשא ומתן הוא לא על שחרור החטופים, הוא על שחרור חטופים. הייתי רוצה שבכל פעם שמדברים על המשא ומתן ישתמשו במשפט "משא ומתן על שחרור כמה מהחטופים". לדוגמה: "צוות המשא ומתן על שחרור כמה מהחטופים יצא לקהיר, להמשך השיחות על שחרור חלק מהחטופים".
זה נשמע נורא, קורע לב, אבל מאז ה־7 באוקטובר אנחנו בעולם נורא, שכבר קרו בו הדברים הנוראיים וקורעי הלב מכל. כאשר דאגלס אדמס היה מוזמן לדבר על טכנולוגיות העתיד הוא נהג לפתוח את דבריו במילים: "אתאר עכשיו כמה דברים שיקרו בעתיד, רובם יתבררו כלא נכונים". אני ממש רוצה לכתוב את המילים האלה ממש לגבי העתיד שאני חוזה, כי הלוואי שדבריי יתבררו כלא נכונים, אבל במבט לעתיד אני חושש שלעולם לא נראה בחזרה את כל החטופים. לא משנה מה ניתן. לסנוואר מספיקים עשרה חטופים, חמישה, כדי שהנשק האנטי־ישראלי שלו יישאר באותה עוצמה.
כרגע אנחנו דנים בכל הזעם הפנימי שדוחף אלפי אנשים לצאת לרחובות בביקורת כנגד החלטת הממשלה לא לצאת מציר פילדלפי. כאילו שמדובר באמת בבחירה בין החטופים ובין ציר פילדלפי. במחשבה רצינית, כל אחד יודע שהתנאי הוא החזרת חלק מהחטופים לישראל תמורת יציאת ישראל מכל רצועת עזה, שחרור המוני של רוצחי יהודים מהכלא, ועוד רשימה של דרישות שבעצם לעולם לא תיגמר. באמת, אם ביבי יוותר על הכל, האם סנוואר יהיה מוכן לוותר על בני הערובה שהוא מחזיק בהם כמגנים אנושיים?
מה שכתבתי כאן הוא ממבט של מי שאין לו בת, או בן, או אישה, או בעל, או אח, או הורה חטוף. אני די בטוח שאם אדם יקר לי היה חטוף הייתי דורש לתת כל דבר תמורת שחרורו. כל דבר. אפילו את הרס ישראל. רק שהיא, הוא, יהיו בבית.
השאלה היא מה יקרה אם נהרוג את סנוואר? האם גם מנהיג ארגון הטרור הבא יהיה אכזרי כמוהו, כלפי עמו, כלפי חבריו ללחימה, וכלפי עצמו? לא בטוח. ייתכן שאכזריות כה קיצונית ונכונות לגרום סבל כל כך גדול לפלסטינים לא תעבור גם למנהיג חמאס הבא. ייתכן שכן. נקווה שנתבשר שסנוואר נהרג, כדי שנוכל לבדוק את זה.