המלחמה לא משתיקה את המוזות בלבד, אלא גם צרכים אקוטיים שנדחקים על ידי צרכים הנראים דחופים יותר. בכל שנה, לפני חזרת התלמידים לבית הספר, הייתה עולה לשיח הציבורי בעיית אי־השוויון בחינוך בישראל. עכשיו היא מוחרשת ברעש התותחים והרקטות בצפון. אבל בישראל קיימות זה שנים מגמות מדאיגות של אי־שוויון בחינוך שיש לטפל בהן ולא להזניחן גם במלחמה.
בעקבות היעדר מיגון: הוריי בית ספר בצפון השביתו את מערכת החינוך
מחקרים רבים מראים שבישראל, יחסית למדינות אחרות במערב, יש אי־שוויון ענק באיכות הידע הנרכש בבית הספר בין תלמידים עשירים לעניים, ובין תלמידים המתגוררים במרכז לאלו המתגוררים בפריפריה. זה חמור. באנלוגיה מתחום הרפואה, אי־השוויון במערכת החינוך משול לסרטן - מחלה ממארת שהטיפול בה ארוך ויקר ושהתקדמותה אטית, אבל שמכרסמת אט־אט בחוסן החברתי־כלכלי־לאומי, ושאם לא תטופל בנחישות תשמיד כליל את המערכת שנגועה בה.
לפני שהמציאו את בית הספר היו האבות חונכים את ילדיהם. כך בן החייט הפך לחייט, בן הסבל - לסבל ובן הרופא - לרופא. היקום הפיאודלי הזה של החניכות סיפק את צרכיו הצנועים של עולם פרה־מודרני ואפשר התמקצעות, אבל קיבע את הריבוד החברתי הקיים, והיה בזבזני להחריד לגבי הפוטנציאלים האינטלקטואליים והיכולות של החניכים, שכן כישורי הבן עולים הרבה פעמים על כישורי האב, או לפחות שונים מהם.
המצאת בית הספר שחררה את העולם מהלפיתה הדוגמטית הזאת ופרצה את הדרך אל המודרניות. כל ילד רשאי היה מעתה להתנסות בכל תחומי הידע ולבחור את ההתמחות המתאימה לכישוריו. בנו של הסבל קיבל את ההזדמנות להיות רופא. התוצאה: הפריצה הטכנולוגית של המאה האחרונה. אם התכלית העליונה של בית הספר היא לאפשר מיצוי הפוטנציאל האינטלקטואלי הגנטי הקיים בחברה, היעדר השוויון מחזיר אותנו למציאות של חברה פרה־מודרנית, שבה רק בן הרופא יכול להיהפך לרופא.
"היזהרו בבני עניים שמהם תצא תורה", הורה התלמוד. חברה שמוותרת על הפוטנציאל העצום של בני העניים לטובת השקט הנפשי של המעמדות השליטים תוקעת לא פחות ממסמר ענק בארון הקבורה של עתידה. לא מוגזם יהיה לנבא שאם מצב זה יתמיד לאורך מספר דורות, ישראל תתדרדר למעמד של מדינה ענייה בעלת אוליגרכיה עשירה מאוד, המנהלת המון נבער בעל כושר ייצור אפסי. אנחנו מכירים מדינות כאלה באזור.
שוויון גם אינו משימה שיש לוותר עליה מראש, שכן הוא אפשרי להשגה וקשור רק בשוליים לכסף שמשקיעים ההורים האמידים בקניית חינוך טוב יותר לילדיהם. יש לחשוב ביצירתיות. כך למשל דווקא המלחמה ועקירת התלמידים ממקום מושבם המרוחק והתקרבותם למרכז מייצרות הזדמנות לצמצום פערים. אם המערכת תירתם לעניין היא יכולה לנצל הן את הגל הפטריוטי ששוטף את ישראל והן את קיצור המרחקים בין המרכז לפריפריה כדי לשדך בין התלמידים העקורים ובין כוחות הוראה טובים יותר הנמצאים במרכז. יש סיכוי שאם השידוך יעלה יפה, עם מעט תמריץ כספי למורים המעורבים הוא ישרוד גם לאחר שהעקורים יחזרו לביתם.
ככלל, תפקידה העליון של מערכת החינוך הוא לאפשר לכולם לממש את הפוטנציאל שלהם לטובת החברה. זוהי משימה שאסור לוותר עליה גם בשעת חירום.
הכותב מלמד בבית הספר לתקשורת באוניברסיטת אריאל