בשעה הזו בערך, לפני שבוע, החלה להגיע חרושת השמועות מהרשתות החברתיות. הרשימות התחילו להתפזר, הפורוורד בוואטסאפ כבר חצה את גבול הטעם הטוב שמעולם לא היה קיים, ותגובת הגורמים הרשמיים כבר הייתה בהכנס. היום לפני שבוע גילינו בהלם, בכעס ובצער מייסר, שחולצו שש גופות החטופים: הירש גולדברג-פולין, כרמל גת, אלמוג סרוסי, אורי דנינו, אלכס לובנוב ועדן ירושלמי. שישה צעירים וצעירות שהייתה להם את השנה הכי איומה בעולם, שנחטפו רק כי מדינת ישראל לא ידעה לשמור עליהם ועל עוד כל כך הרבה אחרים.
חמאס פרסם סרטון של הירש גולדברג-פולין מהשבי, משפחתו: "חייב לשמש קריאת השכמה מיידית לעולם"
השישה הללו, כך בישרו ההערכות, שרדו ככל הנראה 48 שעות בערך לפני שנמצאו מתים. זאת אומרת, שהם ידעו שהזמן עובר, שהם כלי משחק במערכת מלאה בשיקולים סותרים, ובעיקר חשבו שיש מדינה מאחוריהם. שמישהו בטח יציל אותם בחיים, כמו שעושים עם כל אדם ששייך למדינה הטובה בתבל. בלי ציניות. שבקרוב הם יחזרו לעיסוקיהם אחרי שיקום ארוך, אבל שיש סיבה להישאר חזקים ככל הניתן. כמו שהם חשבו כך, גם אנחנו. וכולנו טעינו, ובגדול.
כבר אי אפשר לשמוע את צמד המילים ציר פילדלפי. מביטוי שלא הכרנו, הפכו המילים הללו לתירוץ שחוק לעובדה שאנחנו לא יכולים להשיב את הבנות והבנים שלנו לקרקע בטוחה. כאילו הם אשמים במה שקרה להם לפני 11 חודשים איומים שעברו על כולנו. האמריקאים כבר מתקרבים לבחירות ונדמה שהם מתחילים להודות בתבוסה של עצמם לשנות את התמונה העגומה ממילא ולהתערב במשא ומתן מול צוררי חמאס.
אז מה יהיה? מי שנמצא שם פשוט יישאר בתת תנאים, בתופת איומה, בידיעה שאלו החיים החדשים שלו לצמיתות? ומה נעשה אנחנו? נדע שלא לעולם חוסן, ושאת מצוות פדיון השבויים הפסיקו לקיים אי שם בימי התנ"ך? איך נוכל להמשיך לחיות כאן כרגיל, לקיים חיי משפחה, להפוך להורים לילדים, בעודנו מבינים שאין לנו גב? שבכל שנייה יכולים חיינו להיות שגרתיים עם כוכבית? שהביטחון שהכרנו עלול לא לחזור?
הרבה מאוד התנצלו במהלך השבוע האחרון. במקרה של חלק, היו אלה התנצלויות רפות, במקרה אחר מדובר בהתנצלויות שהיו במקום וחבל שלא הגיעו קודם. סליחה הירש, 23, סליחה כרמל, 40, סליחה עדן, 24, סליחה אלמוג, 27, סליחה אורי, 25, סליחה אלכס, 32. סליחה שהותרנו אתכם בשטח האויב, סליחה שלא הייתם בראש סדר העדיפויות של מי שבאמת קיבלו את הכוח להחזיר אתכם.
היו לכם חיים מלאים והיו אמורים להיות להם המשך חיים מלאים. חבל שהכרנו בנסיבות הללו ולא זכינו לראות אתכם שמחים בחוץ, משתקמים, פועלים להתחלה חדשה, פיזית ונפשית, אחרי השבי. סליחה, אני מבטיחה שאת הבושה הצורבת, הכאב שמרגיש כמו בעיטה לצד של הגוף, העלבון, לא נשכח. אסור לנו לשכוח.