שלהי שנת 2023 ושנת 2024 יירשמו כאחת מהתקופות הקשות ביותר בתולדות מדינת ישראל. ובתוך תקופה זו מזדקרת בבירור דמותו של שר הביטחון יואב גלנט, ולא רק על שום תפקידו המרכזי: הוא אכן חבר בכיר בתנועת הליכוד, אך שונה מאוד מקבוצת השרים של תנועת הליכוד. הוא קורץ מחומר אחר. לגלנט יש אופי השומר על חוזקו גם מול המשברים הקשים שבפניהם הוא ואנו ניצבים, כלפי חוץ וכלפי פנים. אחריות כבדה מוטלת על כתפיו באחת מתקופות המפתח לעתיד המדינה.
גלנט הגיש לנתניהו את הנקמה קרה בעיתוי הכי רגיש שיש - אבל עשה טעות אחת קשה
הדיון הרעשני שהתרחש בקבינט, ובו התקבלה ההחלטה שצה"ל יישאר בציר פילדלפי, יירשם בדפי ההיסטוריה. חובת שר הביטחון הייתה להציג את תמונת הדברים כפי שהוא והצבא רואים אותה. ואם זה גרר צעקות, ממש לא נורא. העיסוק בחיי החטופים הוא נושא רגיש מאוד וטעון מאוד, טרגדיה איומה ללא שיעור. דיון בנושא זה אינו יכול להיות נדון בקור רוח. כאשר על פי הציטוט אומר השר רון דרמר את דבר האיוולת: “ראש הממשלה יכול לעשות מה שהוא רוצה", מסביר לו גלנט עד כמה טיפשיים דבריו ואומר לו כי על פי תפיסה זאת “ראש הממשלה יכול גם להחליט להוציא להורג את כל החטופים".
הוא מתעמת עם חבריו בקבינט כי הוא חייב להתעמת ולהסביר לחברי הקבינט את תוצאות החלטתם כאשר כולנו כבר מודעים לכך שכל יום נוסף הדוחה סיומו של משא ומתן מול חמאס משמעו גזר דין מוות לעוד חטופים. זוהי טרגדיה קיומית בה כוחנו מוגבל. ואני כותב שורות אלה על אף שאני נוטה להסכים יותר עם עמדת נתניהו באשר לחשיבות השליטה שלנו בציר פילדלפי, בוודאי כל עוד המלחמה בעזה נמשכת.
אפשר לומר שגלנט הקדיש את מלוא חייו כדי למלא את תפקיד שר הביטחון של ישראל. לאחר קריירה צבאית עשירה, אשר כללה גם השתתפות במבצעים נועזים וקרבות, ולאחר שמילא מספר רב של תפקידי פיקוד בכירים בצה"ל, שהבולטים ביניהם היו מפקד שייטת 13, מפקד אוגדת עזה ומפקד פיקוד דרום, הוא אמור היה להתמנות לתפקיד הרמטכ"ל בשנת 2010 על פי המלצת שר הביטחון אהוד ברק. המינוי כשל ציבורית בטענה שבהקמת ביתו פלש לאדמה ציבורית.
גלנט פרש מצה"ל, אבל הבין אז שדרכו חזרה לבימה הביטחונית עוברת דרך הפרוזדור הפוליטי. זה התחיל עם סיעת “כולנו", ולאחר מכן, על פי חישוב ברור, הצטרף לתנועת הליכוד והפך להיות מועמדה הטבעי לתפקיד שר הביטחון. גלנט אינו חף לחלוטין מאחריות לאירועי ה-7 באוקטובר, אבל מאז יום זה הוא מנהל את המלחמה יחד עם הרמטכ"ל וצה"ל כולו בתבונה ובאחריות - וזוהי משימת ענק, במסירות מלאה לאינטרס הלאומי תוך שאיפה מתמדת להביא לשחרור החטופים.
עיתון “מעריב" מפרסם מדי פעם סקרי דעת קהל מעניינים. על פי אחד מהם, מסוף השבוע שעבר, זכתה מפלגה חדשה ובלתי קיימת בראשות נפתלי בנט ל-23 מנדטים, יותר מהליכוד ויותר מהמחנה הממלכתי. קשה להבין מדוע נבחר נפתלי בנט להשתתף בסקר בראשות מפלגה שטרם נוצרה, מה גם שסיעתו הקטנה היא שהובילה להתפוררות ממשלת השינוי, אך אני תמה מה היו יכולות להיות התוצאות אם היה נעשה כיום סקר בו הייתה כלולה רשימה חדשה בראשות גלנט.
גלנט מזכיר לי, ולא רק על שום הזהות בשם, את אחד מגדולי המצביאים בהיסטוריה של ישראל – יואב בן צרויה, שיחד עם דוד המלך הפך את ישראל למעצמה אזורית. יואב התנ"כי היה נאמן לממלכת ישראל ואף לדוד מלכה, אך הוא גם ידע להתעמת בחריפות עם דוד כשזה נדרש. במלחמה ביער אפרים לחמו נאמניו של דוד המלך מול מורדים בראשות אבשלום בנו. יואב במו ידיו הרג את אבשלום והציל חיי רבים מהמשך המלחמה. כשדוד המלך בחר להתאבל על בנו אבשלום מאשר להודות לאלה שהצילו את חייו, הוכיח יואב את דוד על חולשתו וכפה עליו להודות לכל אלה שהיו במחנה דוד.
קשה לדעת אם העימות של גלנט עם נתניהו ואולי עם גורמים נוספים בליכוד עלול להוביל להתפטרותו מתפקיד שר הביטחון. הרבה מאוד קלפים אינם גלויים. אני מאוד מקווה שלא נגיע לכך. גלנט מכהן גם מכוח תמיכתו הישירה של חלק ניכר מהציבור בישראל בו אישית, והוא ממש לא הטיפוס הבורח מהמערכה באקט אצילי של התפטרות מטופשת.
ב-1980 התפטר שר הביטחון עזר ויצמן מתפקידו ובמקומו מונה אריאל שרון, ואנו קיבלנו את מלחמת לבנון הראשונה ואת אירועי “סברה ושתילה". נקווה כי יואב גלנט לא יחזור על שגיאתו של ויצמן. הפוליטיקה בישראל זקוקה מאוד לאישים בדמותו.