מדינה בטלטלה, בכאב וביגון, ושוב עולה הדיון על גבולות השיח. כולנו מצטטים את הדברים המיוחסים לפילוסוף וולטר, "איני מסכים עם שום דבר שאתה אומר, אך אני מוכן למות כדי להגן על זכותך לומר את הדברים". מצטטים וממשיכים לפגוע בחושבים אחרת.

הנשיא הרצוג: "השבת כל החטופים הביתה - קונצנזוס לאומי מוחלט בעם"

הנשיא הרצוג הזהיר בכנס לשכת עורכי הדין: "אני מזהה את אדי הדלק המסוכנים" וקרא "לא למהלכים שיקטבו אותנו, לא לטלטלה מסוכנת ולא לצעדים חסרי אחריות". חשוב להצטרף לקריאה: לא למעשים מקטבים, לא לכוחנות בחקיקה, לא להתנהגות של "אצבע בעין" מצד רוב פורמלי של ה־64, וגם לא לאלימות ולשריפת אסמים מצד המחאה. מעשים מדינתיים - רק בהסכמה רחבה. לעומת זאת את תחום השיח יש להשאיר חופשי גם כשהוא מקוטב. חובתנו למנוע סתימת פיות, למנוע הפעלת כוח משטרתי לא סביר בהפגנות חוקיות ולמנוע אלימות מילולית גם ברשתות החברתיות, כי פגיעה בחופש הדיבור היא סכנה לדמוקרטיה.

"כל אדם זכאי לחירות הדעה והביטוי" (מתוך ההכרזה בדבר זכויות האדם). חופש הביטוי וההבעה הוא זכותו של כל אדם לומר את שברצונו לומר מבלי שיוטלו עליו הגבלות שרירותיות בשל התבטאויותיו. אחד ממחירי המלחמה הוא החלשת המחויבות של הציבור לערכי הדמוקרטיה. תחושות הפחד והאיום של המלחמה, הצורך לצופף שורות מול האויב - כל אלה עלולים ליצור את הרושם שצריך להקריב את חירויות הפרט. לטעמי, דווקא בעת מלחמה נדרשים ביקורת, חילופי דעות ומחשבות כדי להבטיח דיון ציבורי פתוח. אחדות לאומית אין פירושה הימנעות מביקורת. חוסנה של ישראל הוא גם במחויבות לחופש הביטוי. ושוב נדגיש - תוך מערכת איזונים הכרחית ונדרשת, שכולנו מחויבים להם, וכאלה הנדרשים מטעם רשויות המדינה.

מובן שאין לקבל, ולא נגדיר כחופש ביטוי, הסתה לאלימות ולשנאה. רשויות האכיפה חייבות להתמודד עם ביטויים שמעודדים אלימות או קוראים לפגיעה באחרים וודאי שעליהן לפעול בנחישות נגד הפוגעים פיזית. אסור גם לקבל אלימות כלפי מי שמבקרים באופן לגיטימי גופי שלטון, שחובתם להגן על הזכות להביע ביקורת בבטחה.

בצד פעילות נחושה של רשויות האכיפה יש צורך במספר פעולות חברתיות הנוגעות לתקשורת ולחינוך. התקשורת חייבת להימנע מלהבליט הסתה או ביטויים אלימים. הקיצוניות אומנם מחוללת רייטינג, אך חייבת להיות אחריות גם לתקשורת מסחרית. עליה להבטיח שיח פתוח, מאוזן ובעיקר מכבד. רייטינג אינו חזות הכל. יש חברה ויש לנו מדינה אהובה, וכולנו רוצים עתיד אופטימי יותר. על המדינה לפעול להעמקת החינוך לסובלנות, להכלה, לכבוד הדדי ולהבנה בין קבוצות שונות, כדי למנוע אלימות. יש לעודד ולהרבות בתוכניות וביוזמות חינוכיות ובמפגשים בין קבוצות תרבותיות שיחזקו את חופש הביטוי וימנעו אלימות חברתית, פילוג והסתה.

לסיכום הדברים ראוי להזכיר את דבריה של רוזה לוקסמבורג, יהודייה שנרצחה בגרמניה בגלל דעותיה: "חירות רק לתומכי הממשלה או רק לתומכי מפלגה מסוימת – רבים ככל שיהיו – אינה חירות כלל. חירות היא תמיד אך ורק חירותו של מי שחושב אחרת".

הכותבת היא לשעבר יו"ר תנועת "אמונה" – תנועת האישה הדתית לאומית