אמא מזנקת ממיטתה ושולפת את ביתה התינוקת מהלול הצבעוני, כדי להספיק להגיע לממ"ד בזמן ההתגוננות המיידי. ילדי הקיבוץ מצלמים יירוטים מהשמיים ואדישים למדי ביחס למראה האימתני של הכטב"ם המתנופף מעל ראשם. ההורים והבת שחזרה לסופ"ש הביתה מהצבא נאלצים להעביר לילה נוסף בשינה במזרונים שמוכנים תמיד להישלף במקלט. הזוג המבוגר אשר מפונה מקריית שמונה קיבל הודעה מדובר העירייה על כך שביתם הנטוש נחרב כליל כתוצאה מהרקטה שנחתה בחצרם. בקרב צפוניים אמיתיים, בכל רמ"ח אבריהם, תחושת הקרבה לבית לא תתפוגג לעולם, ולא משנה לאן יפנו אותם בארץ או אם הם יברחו לקצה השני של העולם פתאום, הם עדיין ירגישו קשורים היטב לקרקע הזו. לפיסת האדמה הירוקה והענוגה שנשבתה מהם ברגע.

כן, אז זה מה שקרה בראשון לפנות בוקר כאשר למעלה מ-60 רקטות וכטב"מים שוגרו לעבר יישובי הגליל העליון. דמיינו איך זה מרגיש לישון במיטה הנעימה והנוחה שלכם בחדר השינה, להירדם - ולהתעורר בפתאומיות מהתרעת צבע אדום. אין דרך לייפות את המציאות וגם רצוי להפסיק להתעלם ממנה.

העניין העיקרי הוא שהכוננות, הפחד, החרדה, הלחץ, האיום הממשי, הבומים, הפיצוצים והיירוטים באותו ראשון לפנות בוקר הם שגרה. הם נהפכו לחלק מההוויה הגלילית - לפחות בעיניי מי שלא מתגורר או מפונה משם. האירוע הזה, בו משוגרים עשרות רקטות לגליל באמצע הליל, הוא כלל לא חריג בנוף. תושבי הצפון הלא מפונים חוו על בשרם לילות מלאי כאב שחוזרים על עצמם כמו לופ אחד ארוך ומתמשך. ניגון האזעקות שב על עקבותיו - ונדמה שיש מי שכבר התמסר אליו לחלוטין.

ובבוקר, אחרי לילה נורא שכזה, מתקבלת הודעה מנותקת מהמציאות: "חוזרים לשגרה". כאילו לא עברנו כלום. האם אפשר פשוט להמשיך הלאה? התחושה היא שהמדינה חוזרת לענייניה הרגילים בזמן שהיא מתעלמת מהמצב הקשה של אלפי משפחות בקו העימות. נדמה שמי שלא קשור לצפון, בייחוד אותם מקבלי ההחלטות, התמסרו לכך שהגליל הופך אט-אט, תוך הזהירות המחושבת של נסראללה, לעוטף עזה 2.

תושבי הגליל והגולן מנסים לעורר את שאר התושבים משאר חלקי הארץ, לדרוש לבצע מהלך צבאי מקיף בלבנון או לצאת לפעולת מנע כלשהי. ההתעלמות המתמשכת של המדינה והאטימות של הציבור ושל מערכת הביטחון מעמידות את עתיד ההתיישבות בגליל בסכנה ממשית, ודווקא עכשיו, ברגעים הקריטיים האלה, תושבי הצפון זקוקים לתמיכה מכל אזרחי המדינה. ההתיישבות בצפון היא חלק בלתי נפרד מהכוח והחוסן של מדינת ישראל, ועל כולנו להתייצב יחד כדי לשמור עליה. זהו מאבק משותף לכולנו - ונדמה שרבים עדיין לא השכילו להבין זאת.

וזה בדיוק שורש הבעיה של המדינה הזו, של העם שלנו. זה הרי לא סוד שיש לא מעט פילוג וריחוק בין אוכלוסיות שונות בישראל. בהנחה שאזרחי המדינה לא מרגישים מקושרים או שייכים לקבוצה מסוימת, הם אף לא ינקפו אצבע על מנת לסייע לה. זה ככה היה תמיד, אך לא מאוחר לשנות. "אנחנו", "הם". דתיים או חילוניים, ימנים או שמאלניים, מזרחים או אשכנזים, פריפריאלים או מרכזניקים. אולי די עם זה? רק כשיהיה מאוחר מדי יבינו את חשיבות המאבק של הגליליים?