תחילת אלול, החצבים מבשרי הסתיו הראשונים כבר הנצו, בעדות הספרדים החלו כבר להשכים קום לאמירת סליחות, פסע מ־7 באוקטובר, שנה למלחמה הארורה הזאת, ערב השנה החדשה.
אילו הייתה לנו כאן היום ממשלה נורמלית, אמיתית, ראויה וקשובה לרחשי לב העם, הייתי מנצל שורות אלה כדי לדרוש ממנה בימים אלה של חשבון נפש לבקש סליחה, להביע חרטה, כאב וצער מעומק הלב, ממאות המשפחות השכולות, מאלפי הנכים, ממשפחות החטופים, מעשרות אלפי עקורי הדרום והצפון, ומכלל עם ישראל שעבר כאן את השנה הנוראה ביותר בתולדות מדינת ישראל.
לו היה חי, אבי לא היה מפקיר אף ישראלי לגורלו | בנו של שמעון פרס בטור מיוחד
לא לחזור ללבנון הראשונה וסברה ושתילה: אסור לגלנט להתפטר | אוריאל לין
אך מכיוון שאין לנו ממשלה כזו, גם אין עם מי ועל מה לדבר. על כן, לא נותר אלא להפנות את הביקורת ואת הבקשה לסליחה וחשבון נפש לאופוזיציה הנרדמת, האנמית שהוכיחה שהיא לא טובה וראויה יותר מאשר הממשלה הכושלת וההזויה. היו לה כל הסיבות והתובנות להיאבק בממשלה הרעה הזאת, להוכיח שאפשר וחובה לנהל את המדינה אחרת, אבל לצער רוב עם ישראל, האופוזיציה הזאת הוכיחה שהיא לא הפתרון, שהיא מדברת במקום לעשות ולפעול מול המשבר הנורא שיצרה כאן הממשלה סביב עסקת החטופים.
אם הייתה כאן אופוזיציה ראויה היא הייתה מתייצבת בראש מחנה משפחות החטופים ומובילה את המערכה ליישום ההסכם. במקום זה שמענו מילים, הבטחות, תמיכה במילים ולא במעשים, ובעיקר הטחת האשמות בממשלה והעומד בראשה. ככה מתנהגת ופועלת אופוזיציה בשעת משבר לאומי כל כך חמור? לאורך השנה הרעה הזאת לא ראינו יוזמה אחת מעשית שהאופוזיציה קידמה.
ב־1952, כשהמדינה הייתה בחיתוליה, התנהל כאן מאבק מר וסוער מאוד על הסכם השילומים שמדינת ישראל עמדה לחתום עם ממשלת מערב גרמניה על הענקת פיצוי כספי ענק למדינת ישראל ולניצולי השואה כפיצוי על הסבל וזוועות השואה.
בראש מחנה המתנגדים לעסקה ניצב יו”ר האופוזיציה ומנהיג תנועת החרות, מנחם בגין המנוח, שבשיא מאבקו הבלתי מתפשר קיים הפגנת המונים מיתולוגית בכיכר מוגרבי בתל אביב, שנכנסה לדפי ההיסטוריה וזכתה לתואר “אם כל ההפגנות” ונחרטה היטב בזיכרונם של זקני הדור, כשמעל 50 אלף מפגינים הגיעו אליה.
באותה הפגנה קרא בגין למרי אזרחי ולמרד מסים. מדובר היה בוויכוח האם לקבל את הפיצויים מהגרמנים ולסלוח להם, לא במחלוקת על חיי אדם או ביטחונה ועתידה של המדינה.
בימינו, כשמדובר בחיי אדם, בחטופים שמצויים בסכנת חיים, בעתיד המדינה, במלחמה שלא רואים את סופה, האופוזיציה הרפה מנהלת מאבק דה לוקס: ציוצים ברשתות החברתיות, בִּרבורים בתקשורת ומעל במת הכנסת, וסיפורים כמה הממשלה הזאת גרועה, אבל לא נוקטת שום צעד ממשי, מעשי. איפה המאבק להקדמת הבחירות? איפה המאבק מול הסחבת בהקמת ועדת החקירה לחקר אסון 7 באוקטובר?
איפה היא כשהמשבר במערכת החינוך זועק לשמיים, יוקר המחיה והמציאות הכלכלית הפכו לדאגה ועול כבד על מרבית בתי ישראל? לא צריך דמיון מפותח במיוחד כדי לדמיין מה היה קורה כאן אילו בראשות הממשלה היו עומדים היום בנט או לפיד. כל מילה מיותרת.
ברבות הימים, כשתוצג התמונה האמיתית והשלמה שבה נראה את כל הגורמים והאשמים שהביאו את המדינה לאסון ולמציאות המרה הזאת, לאופוזיציה הזאת יהיה מקום ראוי לגנאי ברשימת האשמים.
