לא מעט קווי דמיון קיימים בין פרשת החטופים המטלטלת של מלחמת חרבות ברזל, לסוגיית השבויים והנעדרים במלחמת יום הכיפורים. בשבועות הראשונים של המלחמה ההיא הוגדרו מאות מחיילי צה”ל כנעדרים. המצרים והסורים סירבו למסור מידע על שבויי צה”ל שבידיהם, קל וחומר לאפשר ביקור על ידי נציגי הצלב האדום.
הרגישות הגבוהה של החברה הישראלית לחיי אדם ולשבי של חיילים ואזרחים יצרה תגובות קשות ותסיסה בציבור גם בשלהי 1973. גם אז ארצות הברית לחצה על ישראל להעביר אספקה לארמיה השלישית המכותרת עוד בטרם נמסר מידע על שבויינו, עובדה שרק החריפה את המרמור והכעס על הממשלה.
מ-7 באוקטובר ועד היום: בכירי הדרג המדיני והצבאי מציגים כרוניקה של כישלון
מבנימין לבנימין: גנץ הראה לנתניהו מה זה "לעשות הכל" למען העסקה
המשא ומתן שהתקיים בין ישראל למצרים הניח את הבסיס להסכם הפסקת האש והביא לכך שהמצרים מסרו רשימות מפורטות של שבויינו ובהמשך החזירו אותם כחלק מאותו הסכם. גם בחזית הסורית ישראל סירבה לפתוח במשא ומתן עם סוריה לפני קבלת רשימת השבויים. במסגרת ההסכם אף קשרה ישראל את הסכמתה לנסיגה משטחים שכבשה בהשבת השבויים.
קווי הדמיון מסתיימים כאן. מלחמת חרבות ברזל שונה ממלחמת יום הכיפורים ולמעשה ממרבית המלחמות בעת המודרנית בין צבאות סדירים של מדינות. במלחמות כאלה חילופי השבויים, כמו גם ההסכם המדיני על תנאי סיום המלחמה, קשורים אחד בשני. המלחמה בחמאס היא אחד המקרים היחידים בו המטרה המוצהרת של צד אחד היא השמדתו המוחלטת של הצד האחר, כארגון צבאי ושלטוני מתפקד. בצד המטרה הזאת הגדירה ממשלת ישראל שתי מטרות נוספות; השבתם של החטופים והחזרתם של תושבי הדרום והצפון בבטחה לבתיהם.
קיים מתח מובנה בין מטרת השמדת חמאס ובין זו של השבת החטופים. הדילמה הזו התחדדה בעקבות הרצח האכזרי של ששת החטופים. רוב הציבור בישראל מבין שעל מנת להבטיח את הפסקת זרם אמצעי הלחימה מסיני ועל מנת לעמוד במטרה של מיטוט חמאס, על צה”ל לשלוט בציר פילדלפי. כל הציבור גם מתפלל לשחרורם של כל החטופים ומוכן לשאת במחיר משמעותי לשם כך. המענה להכרח לעשות כל שניתן לשחרור החטופים ובמקביל לפעול להשמדת חמאס מחייב שינוי פרדיגמה. כדי לפרום את הקשר הגורדי בין הסוגיות יש לפצל את המשא ומתן לשני ערוצים.
דיון עם חמאס על סיוע הומניטרי לתושבים, חזרת עזתים לצפון הרצועה, אספקת דלק והשליטה בציר פילדלפי מהווה כשל לוגי. הוא מקבע את מעמדו של חמאס כגוף השליט האזרחי ומותיר אותו כפרטנר לדיאלוג וכריבון ברצועה.
ישראל לא השכילה להציב קווים אדומים בעניין הזה, והסכימה, תחת לחץ אמריקאי, להזרים מזון ודלק לרצועה ונאלצה לבלוע את הגלולה המרה של השתלטות חמאס על שיירות הסיוע בידיעה שהללו מתדלקות, תרתי משמע, את מכונת המלחמה החמאסית מבלי שנקבל כל מידע על החטופים. לכן, את סוגיית העסקה יש לנהל בציר הנוכחי בו חמאס הוא צד עקיף למשא ומתן. הסוגיות הקשורות ליום שאחרי צריכות להיות נדונות במסלול מקביל שלו שותפים האמריקאים, המצרים ומדינות נוספות.
ישראל חייבת להכריז כי כחלק משחרור הרצועה מלפיתת החנק של חמאס, השליטה הצבאית והאזרחית עוברת לידיה ולו לתקופת ביניים. בדומה למרוץ שליחים, לא ניתן להעביר את מקל השליטה בעזה מידי חמאס לידי צד שלישי, יהא אשר יהא. אף גורם מקומי או מדינה ערבית לא ירצו להצטייר כמי שסייעו במיטוט חמאס. את המקל תצטרך ישראל ליטול בכוח מחמאס לפני שתוכל להעבירו לצד אחר, כשהנסיבות יאפשרו זאת.
הכותב הוא לשעבר קצין מילואים ראשי ויו״ר תנועת נקראים לדגל