היו צריכות לעבור 42 שנה כדי שתצא לאור האמת על אסון צור הראשון ב־1982, קריסת הבניין בן שבע הקומות שבה נהרגו 76 לוחמים. לא שלא הוקמה מיד ועדת חקירה. ועדה בראשות האלוף מאיר זורע עשתה לעצמה חיים קלים, שלא לומר טייחה, במסקנתה שהאסון הנורא נגרם מתקלה, מ”פיצוץ נפחי” של בלון גז. הלקח לא נלמד וקיבלנו כעבור שנה את אסון צור השני.
חשבתם שישראל שנאתו העיקרית? זהו האויב האמיתי של חמינאי
הניצולים המעטים לא שקטו כל השנים, טענו שזה היה פיגוע, אילצו את צה”ל לחדש את החקירה. אשתקד הוקמה אפוא ועדת בדיקה בראשות האלוף (מיל’) אמיר אבולעפיה, שהעמיקה בחקירותיה בכל כיוון אפשרי והוכיחה את המסקנה הבלתי נמנעת – היה זה פיגוע בהכוונה איראנית של מתאבד שיעי במכונית תופת, שהתפוצצה בתוך הבניין.
כששומעים את האלוף אבולעפיה, אי אפשר שלא לחשוב על ימים קשים אלה שאנו עוברים בדרום, בצפון ובמרכז. האם גם עתה ייעשה ניסיון לטייח, לעכב את החקירה של ועדה ממלכתית? אפשר להבין את ראש הממשלה הטוען שעכשיו זו לא העת לחקירה, אנחנו עדיין בעיצומה של המלחמה שעוד עלולה להתעצם, כשם שאין זה הזמן, לדעתו, לבחירות מוקדמות, כפי שדורשים באופוזיציה.
על הבחירות להתקיים במועדן, ולאפשר לממשלה המכהנת עם רוב ברור (אך לא יציב, לנוכח איומי החרדים בנושאים הזויים) לנהל את המערכה המתעצמת. לא כן בנושא חקירת המחדל. אין די בחקירות המתנהלות בתוך הצבא. שנה מאז גדול המחדלים הצבאיים־מדיניים, הציבור דורש בצדק לדעת איך קרה שהופתענו והותקפנו באכזריות, איך זה שלא הייתה הרתעה מצדנו (רק גדר שנפרצה בקלי קלות), שהצבא התמהמה שעות קריטיות, ושילמנו מחיר כבד של כ־1,200 נרצחים ועוד יותר מ־600 לוחמים שנפלו בקרבות. “שואה" שנייה יש הקוראים לגדול באסונותינו.
בינתיים פועלת ועדת חקירה אזרחית, שכבר שמעה מעל ל־100 עדויות. אין לה מעמד רשמי. מטרתה בעצם, כפי ששמעתי מאחד מחבריה, היא לדחוף להקמת ועדת חקירה ממלכתית. גם אם נכון שעודנו בעיצומה של מערכה רב־זירתית, ועדה כזאת קום תקום. הוקמו בעבר ועדות חקירה ממלכתיות לנושאים פחותי ערך ממחדל 7 באוקטובר. איך ייתכן שלא תקום כזו לנושא הכי מכאיב למדינה, לאזרחיה, לצבאה?
בינתיים תשומת הלב עוברת מרצועת עזה לדרום לבנון. חיזבאללה אינו חדל מהתגרותו, מירי בלתי פוסק על יישובי הגבול, גם על כאלה שתושביהם אינם מפונים. לחשוב שצפת, נהריה, עמק החולה, סובב כנרת, הפכו יעדים לכטב”מי האויב – זה בלתי נסבל. לחשוב שעשרות אלפי תושבים עודם מפונים מבתיהם - זה לא ייאמן. ישראל מגיבה נקודתית. למזלנו, חיזבאללה לא הצטרף מיד לחמאס ב־7 באוקטובר.
הטריגר למלחמת לבנון הראשונה, כמה שבועות לפני אסון צור הראשון, היה ההתנקשות בחיי שגרירנו בלונדון. למלחמת לבנון השנייה יצא צה”ל לאחר חטיפת שני לוחמים ורציחתם. והנה, ישראל מותקפת מאותו אזור דרום־לבנוני זה שנה שלמה, ומגיבה בעיקר מהאוויר, אבל אינה עושה מה שעשתה ב־1982 וב־2006. הסיבה כנראה היא אחת – זו לא תהיה מלחמת לבנון השלישית. זו תהיה מלחמה אזורית. היא בלתי נמנעת.
כרגע, לדעת יודעי דבר שאוזנם כרויה למתרחש באיראן, המנהיג העליון, חמינאי בן ה־85, אינו יכול להרשות לעצמו לפתוח במערכה כוללת. לא קל לו לעבור מהפעלת שלוחים (חיזבאללה, חמאס, החות’ים, המיליציות בעיראק) למעורבות איראנית ישירה. הוא חושש מאובדן תמיכת הציבור בארצו. בעיתונות התם מתנהל ויכוח, לתקוף או לא.
חמינאי זוכר את מלחמת איראן־עיראק, שהסבה לארצו מאות אלפי קורבנות. יודע שישראל הפצועה והכאובה תדע להגיב, ועוד איך. עם זאת, העובדה שלמרות איומיה, איראן טרם הגיבה על חיסול הנייה בטהרן, אינה אומרת שגם בעתיד לא תיכנס למערכה שבה חיזבאללה ישגר טילים למרכז הארץ. אצלנו אין מכינים את הציבור לאפשרות של טילים מדרום לבנון על תל אביב. אין לשכוח: המטרה האיראנית האולטימטיבית נותרה בעינה - חיסול ישראל ואסלום כל המזרח התיכון. לזה הם נערכים, לכך הם אולי כבר מוכנים, ובינתיים מהססים.
ה־7 באוקטובר שפך אור על חולשת ישראל, בעיני האויב. על ההרתעה שלא התקיימה. על יהירות הפיקוד הצבאי. כשל המודיעין. אסון כזה אי אפשר לטייח כמו אסון צור, ולא למשוך זמן, שנים, עד לבירור כל כשלינו ביום הארור ההוא. הדרישה לוועדת חקירה ממלכתית אינה צריכה להיות פוליטית, כלי בידי האופוזיציה לנגח את הממשלה. היא באה גם מתוך הליכוד, והגם שאת מסקנותיה אפשר לנחש מראש – שליחת כל האחראים מכל הדרגים הביתה - חשוב שייחשפו כל הכשלים למען הפקת לקחים לעתיד. כי עוד אתגרים קשים ביותר ניצבים לפני ישראל במערכה על עצם קיומה.