זהו סיפור על אהבה וחושך. ובראשית היה חושך גדול. אהובי, אבי ילדיי, הכתף והאושר, קרס פתאום. לילה ארוך שחור משחור, ישבנו מחוץ לחדר הניתוח חבוקים וקפואים מאימה. היממה הראשונה קריטית, אמרו לנו, תתפללו שישרוד. ישרוד? הבחור היפה, התמיר, החסון שלי, פוסטר של ספורט ובריאות, האור והלב, הצידה והשיר, לא ישרוד? ומה אגיד לילדים שלבו ומאודו שזורים בכל נשימה שנשמו ופסגה שכבשו, ומה יהיה עם אמו ואחותו היחידה שהיה עבורן השמיים, הארץ וכל צבאם.

בבוקר אמרו הרופאים: משעה לשעה, מיום ליום, ותגידי תודה שהוא חזק ועדיין נלחם. טובי המומחים הדגישו את ה”עדיין”. אחד מהם ניחם: “הוא הגיע במצב אנוש, לפחות עכשיו הוא במצב קשה”. אני זוכרת את עצמי מנסה להקיץ מחלום בלהות: איזה קשה ואיזה אנוש, הלא אני חייבת להתייעץ איתו, להילחם איתו, לתכנן איתו איך מצילים אותו. אנחנו צוות. שום דבר לא היה גדול עלינו עד הדבר הגדול הזה. אבל חצי צוות היה בדמדומי העדיין. מורדם ומונשם, נסיך הגאות והשפל, שקט ושליו עד מאוד וסביבו אפלה משישה כשמיכה.

ואז הפציע אור: ד”ר אחמד מסוודה, נוירוכירורג בכיר, גאון בתחומו, חד כמו התער שבידיו, שבדק ושאל וחקר והתעקש והביא עמו מילים טובות כמו טל רענן בדרך חרבה: “הוא יהיה בסדר”. ככה קטן, ככה פשוט. הוא. יהיה. בסדר. הוא היה הראשון, לפעמים היחיד, שראה את האפשרות ולא רק את הסיטואציה. הוא היה סבלני וחייכן וסקרן ויצירתי שחיפש ומצא גם מחוץ למדע ומעבר לפרוטוקול. והוא הביא עמו רוח רעננה של תקווה ואמונה שחיזקה והחזיקה ונגעה בשמיכה ומיסכה מחטים וצינורות.

רופאים הם עם משונה. הם מצילים חיים, מקדשים אותם, נאבקים עליהם אבל לא תמיד סומכים על הפוטנציאל. יש להם הובי כזה, לבאס. שלא תבוא בטענות. ד”ר מסוודה היה היוצא מהכלל שהרגיע במילים מפורשות, באחריות, בהתבסס על מה שראה בהדמיות. איש מלבדו לא היה מוכן להפיח תקווה.

כל ילד צריך רק מבוגר אחד שיאמין בו. כל חולה צריך רק רופא אחד שיאמין בו. ואנחנו האמנו בשמו. אחזנו בכנף חלוקו של ד”ר אחמד מסוודה והלכנו אחריו בעיניים עצומות. הוא היה הקמע. הבשורה. החלילן מהמלין לכל אורך הדרך וגם בהמשך, כשהגיע הזמן להתעורר. ניתקו את המכשירים, ביטלו את הסמים כולם, בזה אחר זה, וכשהחולה שלי התעקש להמשיך לישון, אמרו שזה מדאיג, שלא לומר מטריד. ורק ד”ר מסוודה אמר, תנשמי עמוק, ותני לו זמן וקרדיט. עוד שבוע חלף והקרדיט נפרע במלואו. בוקר אחד בעלי התעורר. פקח את עיניו הצלולות וחייך אלינו. וכחלוף עוד שבועיים קם והתיישב וקיטר והלך וצחק וחזר לעצמו, וכשהתרומם במלוא קומתו הזקופה דפק את הראש בטלוויזיה. וכבר תהיתי מתי וכיצד לספר שדפקתי לו את האוטו.

זהו סיפור על חושך ואהבה. על רופאים שראו מדדים ועל אחד שראה גם אופק. סודו – הידע, הניסיון, המומחיות, אבל בראש ובראשונה ובעיקר הלב הרחב, הרוח החיובית והאמונה בהתחלות קטנות המחוללות נסים גדולים. ד”ר אחמד מסוודה היה מישהו לנשום איתו. מישהו לרוץ איתו. חולה צריך רק רופא אחד שיאמין בו. משפחתו צריכה רק רופא אחד שיאמין שתמיד יש סיכוי.