מהי בעצם האקטואליה? עיתונות, כך מקובל, מטפלת באקטואליה. מצד שני: האם האקטואליה של ישראל היום היא המגעים לקראת צירופו של סער לממשלה ותגובתו של גנץ לכך?
כתבת חדשות 13 חשפה את הסוד של לשכת רה"מ - "ונענשה"
האם האקטואליה היא באמת אותה קביעה של היועצת המשפטית לממשלה כי ועדת החקירה בנושא הרוגלות הפוגעות בזכויות אדם פועלת בניגוד לחוק? ועדה שאותה הקימו הכנסת והממשלה, ובית המשפט מתבקש להכריז עליה בטלה ומבוטלת? אשאל אפילו שאלה עוד יותר מוזרה: האם באמת האקטואליה היא המאבק בין אחוז השופטים ששופטים על פי חוק בבית המשפט העליון ובין אחוז השופטים ששופטים על פי הסבירות ועל פי דעתם בבית המשפט העליון?
כל אלה הן השאלות שלכאורה מעסיקות כרגע את ישראל והן אלה שתשמעו ברגע שתפתחו חדשות, או את התוכניות שמנתחות את החדשות, או את התוכניות שמנתחות את אלה שמנתחים את החדשות.
עם זאת, לישראל ולעם ישראל יש גם אקטואליה מסוג אחר. זאת היא אקטואליה משמעותית יותר, היא נמצאת סביבנו כל הזמן, וכשאני אומר סביבנו הכוונה היא גם סביבנו מבחינה גיאוגרפית וגם סביבנו מבחינה אנושית. אנחנו יודעים עליה, אנחנו מכירים אותה. כולנו, כל אחד מאיתנו יודע באיזו סביבה אנושית וגיאוגרפית אנחנו נמצאים. כולנו בעצם יודעים שזאת היא האקטואליה האמיתית.
האם היא באמת מתבטאת במה שהתקשורת מטפלת בו? האם בנושאי המאמרים, בעמודי הדעות, ויותר מזה - בכותרות הראשיות של העיתונים ובעצם גם בכותרות הראשיות של חדשות הטלוויזיה וחדשות הרדיו, זה מה שמעסיק ובזה דנים? הקורא כבר יודע את התשובה, גם בגלל דרך הצגת השאלה שכרגע ניסחתי. התשובה היא: לא.
בעוד 100 שנה, או בעוד 20 שנה, ייקח סטודנט להיסטוריה או סתם איזשהו סקרן את העיתונים של היום (אגב, זה באמת מה שיישאר בצורה הנוחה ביותר: עיתוני הנייר שנדמה כרגע שהם מתים) ליד, ידפדף, ומה הוא יקרא בתאריכים של היום כשסביבנו ההתרחשויות האמיתיות? הוא יקרא שיש מריבות בין חבר כנסת מה־שמו א' ובין חבר כנסת מה־שמו ב'. בין שר שבקושי זוכרים את שמו היום, שלא לדבר על בעוד עשר שנים, ובין חבר אופוזיציה שצריך יהיה מאמץ בשביל להיזכר מי הוא ומה הוא.
המאבקים הסוערים ביניהם הם על שאלה שאין לה באמת חשיבות, הקללות מוטחות בזעם מצד לצד על פוליטיקה פנימית סוג ב' שאפילו אין לי כוח עכשיו לכתוב עליה ולתאר אותה מחדש. אם אתם רוצים לדעת על מה אני מדבר פנו להסתכל בשאר העיתון ותקשיבו לחדשות. קראו את האקטואליה המדומה.
כל זה רגיל בימי שגרה, בימים האשלייתיים שלפני ה־7 באוקטובר, בימים שבהם לא היו לנו חטופות וחטופים בידי חיות אדם, שמתאכזרים לעמם לא פחות מאשר הם מתאכזרים לעם שלנו. עכשיו, כשברור מול מה אנחנו עומדים, וכאשר חיילים שלנו נלחמים במלחמה שצריך בשבילה כל גרם כוח וכל גרם אחדות, ההתעסקות בנושאים הטפלים שממלאים את כל השידורים היא מחוץ לגדר המובן.
אני חושב שההתעסקות של התקשורת במריבות חסרות החשיבות איננה רק אשמת התקשורת. התקשורת מספקת את זה כי זה מה שהקוראים, המאזינים וצופי הטלוויזיה רוצים. זה נבדק מפעם לפעם בסטטיסטיקות ובנתוני רייטינג. זה מורגש בטוקבקים ובמספר הכניסות לאתרים. זה מוכח שוב ושוב בשיחות בין אנשים, כשהמשפט החוזר בהן הוא “שמעת מה הוא אמר?” או “שמעת איך הוא דיבר?” על פוליטיקאי זה או אחר, מימין או משמאל.
עיתונות, תקשורת, בניגוד ליומרות השליחות שהן מאמצות לעצמן, הן בסופו של דבר חנות לממכר סחורה. יש מוכר, והוא התקשורת, ויש קונה שהוא הקורא או המאזין או הצופה. הסחורה היא מידע, וכתיבה על המידע, אבל לא כותבים את כל המידע ולא כותבים על כל המידע אם אין קונים. אמצעי תקשורת שאין לו קוראים (או מאזינים, או צופים) נסגר. ממשיך ומתקיים רק אמצעי התקשורת שבורר ומפרסם את המידע שמעניין את הקונה.
זוהי כמובן הצגת דברים קצת סאטירית, אבל היא גם חוק העיתונות הראשון. ייתכן שזו היא הסיבה שכתבים מדיניים שמדווחים על הדלפות ממריבות בין פוליטיקאים זוכים בכל מערכת תקשורתית לכותרות הראשיות, גם כאשר המריבות האלה מחווירות לעומת חשיבותם של נושאים אחרים, גורליים הרבה יותר.
אולי זה אופיו של האדם, שמתעלם מהמציאות על ידי בריחה לפרטים טפלים ותפלים קטנים שאותם הוא הופך לעיקר. לא יודע. יודע רק את מה שלפניי: על העיקר לא מדברים, כי לעיקר לא מקשיבים.