עכשיו זה כבר ברור, כל השחקנים במלחמה הזו, כולל מדינת ישראל, בחרו להיעתר לכללי המשחק האמריקאים, לקבל על עצמם את תקרת הזכוכית שסימנה ארה"ב ובגדול להמתין לבחירות שם. למה? ככה. במרוץ כה צמוד כל צד בטוח שיוכל לשפר דרמטית את מצבו ועמדתו, בהינתן שהמועמד שהוא מעוניין בו ייבחר לנשיא של המעצמה החזקה בעולם.
אין המתנה פירושה לשבת רגל על רגל ולא לעשות דבר. אנו במלחמה ודברים קורים בשטח, ובינתיים בראייה גלובלית, גם בתוך כללי המשחק האמריקאים, ישראל (ובמידה רבה גם אוקראינה) משנות אסטרטגיות והגיונות ומתחככות בתקרת הזכוכית באופן משמעותי (אך לפי שעה לא שוברות אותה).
דיפלומט ישראלי בכיר לשעבר על גלנט: "זה מזכיר לארה"ב את צפון קוריאה וימי סטלין"
כך, בעוד תקרת הזכוכית של ה-DONT האמריקאי למלחמה כוללת/איזורית/הסלמה משמעותית מורגשת היטב מעל לראשינו, אומץ לו סוף סוף בשבוע האחרון היגיון אסטרטגי חדש בצפון (וחבל שלא אומץ עד כה היגיון אסטרטגי חדש גם בדרום – אבל על כך בטור נפרד), שונה מהותית מזה שהיה נהוג עד כה - מתוך הנחת עבודה לפיה חיזבאללה ואיראן אינם מעוניינים במלחמה כוללת, אפשר להתחיל במערכה הרחבה, היוזמת והאגרסיבית ועדיין לשמור על תקרת הזכוכית.
איך בדיוק? מה שבעבר היה אמור להיות מרכוז ביומיים של תקיפות קטלניות מבוצע כעת בסדרה של מכות מדוייקות, כואבות ונפרדות זו מזו במרכזי הכובד של חיזבאללה, שינוי מגרש המשחקים והרחבתו למטרות ולאזורים נוספים, כל זאת מבלי לפגוע במדינה הלבנונית ובאזרחים לבנוניים (מערכה רחבה בפרוסות רחבות "בשיטת הסלמי").
המטרה כפולה: לגרוע מהארגון יכולות אסטרטגיות, בדגש ליכולתו לנהל מלחמה כארגון טרור צבאי, במטרה לכל הפחות להביאו להסדרה או הסכמה לתנאיה של ישראל או לחילופין להופכו ליריב חלש משמעותית יותר במקרה של התדרדרות למלחמה.
בינתיים, נראה שמעבר לפגיעה הפיסית ב"מערכת ההפעלה" של חיזבאללה (הבנוייה משלוש רגליים - פעילים, תקשורת וטילים), גם הפגיעה התודעתית היא משמעותית ביותר, ואפילו חורגת מעבר לגבולותיה של לבנון גם אל מדינות ציר ההתנגדות עצמן. בניגוד לנוהג של קידוש השהידים עם טקסי הלוויה רשמיים של כמה שעות, הלוויות הרוגי "מתקפת הביפרים" נערכו בחופזה עם טקס של מספר דקות בלבד, ולפי דיווחים (לא מאומתים) בעיראק מנהיג התנועה הלאומית השיעית הגדולה במדינה, מקתדא א סאדר, ביטל את צעדת המיליון נגד ישראל שתוכננה להתקיים בבגדד, מחשש לנזק דומה לזה שאירע בבירות- אמנם סמלי אבל מסוג האירועים שכבר עשרות שנים לא ראינו.
ובכל זאת ישאל הקורא, שינינו הגיון ויש אפקטיביות - אז מה החסם שמונע "לסיים את הסיפור"?
התשובה - ארה"ב.
ידידתנו הגדולה ובת בריתנו ארה"ב שותפה, ככלל, לאותן מטרות ולחזון הישראלי - ל"מה". אבל, החזון לגבי הדרך להשיג את אותן המטרות שהיה דומה (ולא זהה), שקיבל שינוי מהותי בישראל לאחר השבעה באוקטובר, שונה מזה האמריקאי שנותר, כמתחייב מהראיה הגלובלית של המעצמה מספר 1, כשם שהיה - שישראל היא מרכיב אחד מני רבים בפאזל העולמי המורכב גם מרוסיה-אוקראינה (ובעצם אירופה), מסין-טיוואן וממערכות כלכליות כבדות משקל במקביל.
ולכן השאלה החשובה היא - מהי האסטרטגיה האמריקאית? מה רוצה ארה"ב להשיג?
הגנרל בדימוס קנת פ. מקנזי ג'וניור שהיה בתפקידו האחרון מפקד פיקוד המרכז האמריקאי (CENTCOM), הוא זה שקידם את העברתה של ישראל מהפיקוד האירופי של ארה"ב (EUCOM) לפיקוד המרכז, החלטה שבמלחמה הזו התבררה כאחת ההחלטות הנכונות והאפקטיביות ביותר שקיבלה ארה"ב ביחס לישראל בשנים האחרונות. בתקופתו כמפקד סנטקו"ם חוסל מנהיג דאעש אבו בכר אל בגדדי, וקנת הוא זה שגם הוביל את תכנון וביצוע הפעולה לחיסול קאסם סלימאני בשנת 2020 – אחת הפעולות הצבאיות התקפיות היחידות של ארה"ב נגד איראן מזה לפחות שני עשורים.
הוא תיאר לאחרונה בכנס MEAD בוושינגטון את האסטרטגיה האמריקאית. לדבריו אין אסטרטגיה בת יישום למזה"ת. העבודה היא לפי דחיפויות עם עקרונות – דוגמת לא יהיה לאיראן נשק גרעיני, ארה"ב תבוא להגנת ישראל.
מעבר לזאת, יש את שליחי איראן בכל רחבי האזור, שאחת מהשלכותיהם היא העובדה שמיצרי באב אל מנדב ולמעשה תעלת סואץ סגורים שזה להבנתו כישלון של המדיניות האמריקאית. לארה"ב יש יכולת צבאית לפתוח את המיצרים והיא בחרה שלא להשתמש בה.
אותו הדבר בראייתו ביחד לפרסומים בשנים האחרונות לפיהם ארה"ב "עוזבת את האזור" שהיוו טעות אסטרטגית משמעותית היות שארה"ב יכולה להרחיב את כוחותיה באזור או לצמצמם, אבל לא לעזוב ובטח לא לפרסם שעוזבים - דבר שמערער את בנות בריתה ומחזק את יריביה. המזרח התיכון אמנם לא מהווה איום קיומי על ארה"ב, אבל אם היא מעוניינת לשמר את הכוח הגלובאלי שלה, אפשר לעבוד במקביל ובעיקר להבין שכל הזירות קשורות.
לדבריו, הדבר מבטא את היעדרה של אסטרטגיה אמריקאית ארוכת טווח. חוסר הרצון של של חלק מהאמריקאים במלחמות זרות, דבר שהוביל גם לאורך ההיסטוריה לגישה של בדלנות, לווה גם בתשלום של מחירים כבדים על נסיגה מהבמה הבינלאומית, כמו מלחמת העולם השנייה כדוגמה מובהקת לתוצאה של בדלנות אמריקאית מתום מלחמת העולם הראשונה.
את שורש ההבדל הוא מוצא בכך שארה"ב אינה מעניקה ערך ואינה נותנת מקום להיסטוריה וללקחים ממנה, ודווקא במזרח התיכון מייחסים מקום רב לעבר.
ואכן, אם נבחן את האסטרטגיה האמריקאית כמעט בכל נקודת זמן בשנים האחרונות נגלה כי היא העדיפה את "שימור השקט" על פני טיפול אקטיבי בבעיות המתפתחות במזרח התיכון, וזאת גם בתקופות שבהן לא היו בחירות לנשיאות באופק. בראייתי, זו אינה אסטרטגיה, אלא יותר התנהלות של שימור הקיים מחשש שדברים בלתי צפויים ייקרו ויחייבו להקדיש קשב ומשאבים לאזור.
גם הפקת לקחים מהנעשה באפגניסטאן ובעיראק וברצועת עזה לאחר נסיגת כוחותיהם וכוחות צה"ל (בהתאמה) לא שינתה את החזון הזה. אני תמיד אוהב להיזכר בג'יימס בייקר מזכיר המדינה האמריקאי בתקופת יצחק שמיר עם אולטימטום הערבויות, ובמזכירת המדינה (שרת החוץ) קונדוליסה רייס שכפתה, הלכה למעשה, על ישראל עריכת בחירות ברשות הפלסטינית בשנת 2006 כערך דמוקרטי ראשון במעלה מבחינתה גם כאשר היה ברור שמדובר בפתח לעלייתו לשלטון של יישות הטרור חמאס. שאלתי היא היכן קונדוליסה רייס כיום, האם היא מודעת לנעשה ומדוע לא נשמע קולה באותה דבקות שבה דחפה אז את תוכניתה?
גם הזדמנויות שעמדו לפתחה של ארה"ב במערכה הנוכחית לא נוצלו - יכולה הייתה לנקוט אסטרטגיה התקפית אגרסיבית בתימן, שהיא זירה חלשה ומרוחקת, לפתוח את מיצרי באב אל מנדב ולשדר מסר חזק של הרתעה לאזור כולו ולאיראן בפרט (מודל הרתעה אמריקאי חדש באיזור), שהיה יכול להערכתי לקדם זה מכבר את סיום המלחמה בתנאים נוחים משמעותית לישראל.
בסוף, מי שסופג את המחירים כתוצאה מהיעדר אסטרטגיה אמריקאית (רלבנטית ומעשית) הוא ישראל - ומדובר במחירים לטווח ארוך, הרבה לאחר שממשלים יתחלפו בארה"ב, ואנחנו הם אלו שיצטרכו לשאת בהם.
ובכל זאת, כאשר חבר קרוב אליך שגם מסייע לך רבות ואתה תלוי בו במידה רבה טועה לשגתך, אין זה אומר שאתה מפסיק את החברות עימו. אתה מנסה להסביר לו מדוע מדובר בטעות, ומשלא צלחת אתה נאחז בחזון המשותף לשניכם, אבל את "האיך" מבצע בדרכך הייחודית, שיתכן שתעורר חיכוכים עימו, אך בסוף אתה יודע שמה שאתה עושה ייטיב גם עימו גם אם אתה נזהר שלא לפרוץ הקווים האדומים.
היות ששימור השקט אינו אסטרטגיה וחזון שתי המדינות אינו רלבנטי עוד בעת הזו, להערכתי, דווקא עכשיו עומדת בפני ישראל הזדמנות ייחודית להגביה את "תקרת הזכוכית". לא בכל יום עומד בראשות המעצמה הגדולה בעולם נשיא שלא מתמודד שוב בקדנציה הבאה, כשברור שהנשיא הבא (לא משנה מי ייבחר) יהיה תקיף ברצונו להביא לסיום המלחמה ולקשור אותה לתפיסה רחבה יותר גם במחיר של וויתורים ישראלים משמעותיים.
במילים אחרות - יש לישראל חלון זמן מצומצם לניצול (עד החמישה בנוב' כאשר אוקטובר משופע בחגים) כדי לשנות את המצב מהיסוד. אם נבחן לעומק נגלה שהבחירות בארה"ב הן הנושא המרכזי והכמעט בלעדי בחדשות, ואת מדד העניין בגוגל טנרדס של המלחמה בעזה, נגלה שהציבור בעולם חדל להתעניין בנושא והמשיך הלאה ואלו רק ההנהגות שממשיכות לעסוק באמברגו נשק ובסנקציות.
חלון הזמן לניצול אינו כולל רק פעילות צבאית, אלא חייב לעסוק במקביל בפעילות להשפעה על האזרחים בלבנון ובעזה, ובפעילות דיפלומטית ענפה, שיטתית ורצופה - כמו מסעות וביקורים של ראש הממשלה ושליחים מטעמו, דווקא מול השותפות האזוריות של ישראל - בדגש לערב הסעודית. אלו צריכים להיות מבוצעים בניסיון לקבל לגיטימציה מהן, כולל מול ארה"ב, לסיים באופן חד ערכי את המערכה בצפון, וללת לגטימיציה לפעולות בעזה שמטרתן החלפת חמאס ככוח שלטוני ברצועה כאבני יסוד לשותפות האזורית החדשה ביום שאחרי.
חשוב לזכור - חלק מהפעולות שתעשה ישראל כעת אמורות להקל משמעותית על כל ממשל חדש בארה"ב באשר למדיניותו ביחס למזרח התיכון, והן בבחינת הסרת מכשולים באופן שמשקף את החזון המשותף לשתי המדינות ומוציא חלק מהערמונים מהאש עבור ארה"ב עצמה.
זה בעצם הסיפור המרכזי שבעזרתו ניתן יהיה להערכתי להגביה משמעותית את תקרת הזכוכית האמריקאית בעיתוי הנוכחי ולפרק את המערכת היריבה באופן שמציג כבר בנובמבר הקרוב מציאות איזורית חדשה ומשוואות שונות לחלוטין - מעין "מזרח תיכון חדש".
סא"ל במיל' עמית יגור הוא לשעבר סגן ראש הזירה הפלסטינית באגף התכנון בצה"ל ובכיר לשעבר במודיעין זרוע הים