את מחצית השבוע הנוכחי, ממש עד היום, ניצלתי לחופשה יזומה באילת. המציאות הנ״ל לא הופכת את השגרה לקלה יותר, בלשון המעטה, בעוד השגרה עצמה נוטה לשחוק לעיתים קרובות. בעיקר בימי חמישי. אז את הימים האחרונים העברתי בבהייה בים כחול ואינסופי והרים רב שכבתיים, בקריאת ספר שגמעתי בשקיקה (המלצות בפרטי), באכילה מופרזת, ובאופן מוזר גם הלכתי לא מעט. אני יודעת שזה לא מקובל בחופשות, מתנצלת מראש.
אל תטעו, הפושים לא איחרו להגיע. הצצתי פה ושם באתרי החדשות, לא מפספסת את מתקפת הביפרים והאיומים שבעקבותיהם. אבל את מילותיי בסופ״ש זה, אחרי יותר מדי ימים בהם לא בדקתי מה קורה בצמרת מלבד לחפש אחר בשורות טובות באשר לחטופים, אני מקדישה למשהו אחר. למשפחה שלנה איתנו במלון, במפלס הבריכה. משפחה של מפונים.
לא היה קשה לזהות. חבל כביסה בחוץ, בגדים מתייבשים לאיטם, כיריים חשמליות עם שני סירים. כמה קופסאות. ניסיתי להבין מי הם (בלי להפריע כמובן), לנסות להכיר מבלי להכיר. ילדים עם תלבושת אחידה, רמז לכך שהם פתחו את השנה במקום אחר. מקום שאפילו לא מזכיר את הבית שלהם, לא בבית עצמו ולא בנוף.
איזה אבסורד. זה אבסורד כבר ממזמן, אבל יותר כשמביטים מקרוב. משפחה של ארבעה אנשים לפחות, על קו הבריכה, בנוף לקרחניסטים עם משקה או שניים, לנופשים אחרים שמדברים בקול על הפוליטיקה המשובחת שלנו, לילדים חמודים עם מצופים שרצים ממש ליד הכביסה שלהם.
וזה הבית. זה המקום לחזור אליו כשקשה, כשרוצים פרטיות, כשבא לך רק לשבת עם כוס יין במרפסת ולשמוע שקט. בלי טלפון, בלי אחרים. ואין את זה. אין פרטיות בחלל ללא חדרים, מרווח ככל שיהיה, אין מרפסת או אזור שמאפשר התבודדות, ואין שקט. לכולם יש את החלום הגנוז הזה לגור בבית מלון, ליהנות ממנעמיו ליותר משבוע. בשביל המשפחה הזו ויתר המשפחות המפונות, המלון הזה הפך לסיוט ללא תאריך תפוגה.
הגיע יום שישי. קדושת השבת, שקיימת אצל כל ישראלי ללא קשר לרמת האמונה שלו, פקדה גם אותנו. תהיתי איך מתארגנים לשבת כשאי אפשר. אם המשפחה השוכנת לצד הבריכה טיגנה קציצות. מאכל כל כך ביתי במקום שהוא כל כך לא. וזה המצב, ללא עוררין או כוכבית.
החיים ללא פיצוצים, תוך שמירת שלמות הגוף ובעיקר הנפש, בהחלט עדיפים בימים אלה. עם כל הצער שבדבר. מצד שני עולה השאלה האם מוטב היה להימנע מהפינוי מלכתחילה. יש תשובות לכאן ולכאן, אני בטח לא יודעת. מה שבטוח - לנהל זוגיות וחיי משפחה תקינים כשאי אפשר ללכת לעשות קניות לשישי, לצפות במשחק כדורגל עם בירות ופיצוחים, לצאת עם הילדים להליכה בחוץ מבלי להיתקל בפקידי קבלה (חביבים מאוד), ממש אי אפשר.
האשליה של העיר הדרומית פושטת על כל מי שנושם את האוויר החם ונטול הלחות. אבל נחמץ לבי, ולבו של כל מי שרואה את המשפחות הללו. בישלתם לשבת? עשיתם קידוש עם האהובים עליכם ביותר? דמיינו את כל זה בחדר אחד וריח של מלון. וכן, ריח של מלון הוא נפלא, אבל הוא לא בית. והמשפחה שדיברתי עליה, זו שתיארתי לאורך הטור? אמנם לא ניגשתי, אני מאמינה בחיה ותן לחיות, אבל לא חמקתם מעיניי. מגיעות לכם תשובות, מגיע לכם דדליין לחזרה הביתה. כולי תקווה שבקרוב תוכלו להכין נס קפה בבית משלכם, להכין מלא אוכל, לשים את הכל במקרר, ולאכול את ההמשך שלו לאורך כל השבוע. כמו כולנו.