אנו לקראת תיקוני תקציב 2024 הנכפים עלינו ועיצוב תקציב 2025 המהווה הזדמנות לשינוי עומק. תקציב המדינה אמור לבשר לנו על הקצאת משאבים שישרתו השגת מטרות לאומיות על פי סדר עדיפות נכון, הן במובן החברתי והן במובן הביטחוני: קידום יעילות המגזר הציבורי ומניעת בזבוזים, מערכת מסים מאוזנת והוגנת וגידול בהכנסות המדינה; גידול בתוצר הלאומי וצמיחת המשק; יצירת מקומות עבודה עבור האוכלוסייה המתרחבת, שכן ללא יצירת מקומות עבודה לא תיתכן צמיחת השוק המקומי. ויחד עם כל אלה ריסון האינפלציה. תקציב מדינה משקף נאמנה, יותר מכל תוכנית ממשל אחרת, את מדיניות האמת של הממשלה.
ומה מסתמן כיום בעיצוב התקציב? קודם כל פגיעה בחלשים, כי בהם הכי קל לפגוע. הקפאת שכר המינימום הדל לעובדים המצויים בתחתית רמות השכר במשק; המשך הזרמת סכומי עתק למגזר החרדי, בכל החתכים – חינוך, שיכון וקצבאות הילדים; וחוסר יכולת לגבש וליישם עקרונות חשיבה נכונים.
להלן כמה דוגמאות:
שגיאה ראשונה: הענקת פטור ממס ערך מוסף בייבוא אישי. תושב המדינה ישלם את מלוא המע”מ בשיעור 17% בגין כל מוצר או שירות שאותם הוא רוכש (פרט לירקות ופירות). אבל אם אותו תושב ירכוש את אותם המוצרים בייבוא אישי, בשווי שאינו עולה על 75 דולר, הוא יהיה פטור מתשלום מס ערך מוסף. כך אנו מייצרים אפליה משמעותית לרעת המגזר העסקי שלנו מול ספקי חוץ. זה פוגע במגזר העסקי שלנו לכל רוחבו, ובעיקר בעסקים החלשים, גם בחלק הייצור וגם במכירות. והבה נזכור לרגע מיהו המגזר העסקי שלנו. הוא אינו אויב המדינה. על אף טענות וביקורת, זהו אותו מגזר שבו יזמים נוטלים סיכון אישי, מייצרים מקומות עבודה, בונים את הכלכלה הלאומית ומזינים את הכנסות המדינה.
האיחוד האירופי, 450 מיליון איש, 28 מדינות, ביטל את הפטור ממע”מ בייבוא אישי לפני שלוש שנים בנימוק שהפטור מפלה לרעה את המגזר העסקי שלו. אבל אנו כמובן חכמים יותר מהם. טוענים כי בישראל יקר יותר. זה נכון. אבל הפתרון אינו דרך שלילת זכותם של עסקים בישראל לתחרות שווה. והתוצאה: התוצר הלאומי המקומי יורד, הכנסות המדינה פוחתות, ועסקים מקומיים נפגעים.
שגיאה שנייה: שיעור המס הגבוה על משיכת רווחים מחברות. עד המחאה החברתית ב־2010, שיעור המס על חלוקת רווחים לבעלי מניות עמד במשך עשרות שנים על 25%, וזהו שיעור המס המקובל במרבית ארצות העולם. בעקבות המחאה החברתית הוא הועלה אצלנו לרמה של 30% או 33%, מותנה בהכנסות הכוללות של מקבל הדיבידנד.
יש לזכור: מס על משיכת רווחים מוטל לאחר שהחברה שילמה על רווחיה מס חברות בשיעור 23% כבר מהשקל הראשון. שיעור המס הגבוה המוטל על משיכת רווחים מעוות את השיקול העסקי הנורמטיבי של בעלי העסקים. הם מעכבים משיכת רווחים וכך נוצרת תופעת הרווחים הכלואים. כשרוצים להשיב מס זה לרמתו הקודמת של 25% טוענים שזו הטבה לעשירון העליון. אבל זו כלל אינה הטבה. זו חזרה לשיעור המס הנורמטיבי המקובל בעולם ושהיה אף מקובל עשרות שנים בישראל.
התוצאה: עיוות שיקולים עסקיים. רשות המסים מתעמתת עם המגזר העסקי ללא צורך והכנסות המדינה פוחתות.
ומדיניות קלוקלת נוספת: נמלי הים בישראל. כמעט כל מוצרי הייבוא והייצוא שלנו עוברים דרך נמלי הים. עד תחילת שנות ה־2000 הוועדים החזקים שלטו בנמלי הים ביד רמה. כל שביתה שיתקה את המשק. איש לא עצר בעדם. בתחילת שנות ה־2000 גובשה מדיניות שלפיה יש לשחרר את נמלי הים משליטת הוועדים. הוחל בתוכנית הפרטה שלא השיגה את המטרה. הוקמו לאחר מכן שני נמלי ים חדשים ויעילים, הסיני בחיפה ונמל הדרום ליד נמל אשדוד, אשר כן פתרו חלק גדול מהבעיה.
בנוסף לנמל באילת יש לנו כיום חמישה נמלי ים פעילים בחיפה ובאשדוד. כדי להשלים את חזון נמלי הים שלנו צריך לאפשר לנמלי הים החדשים הפעלה מלאה של רציפי ים פנויים ולקיים תחרות מלאה וחופשית בין כל נמלי הים, חדשים וותיקים, ללא מגבלות על סוגי המטענים. זה דורש רק החלטת ממשלה. אבל משרד התחבורה מתחבט, מתברבר ומהסס ללא הרף ואינו עושה זאת.
התוצאה: העלאת יוקר המחיה, אי־ניצול של נכסי מדינה והערמת קשיים על הייצוא והייבוא.
אנו זקוקים למדיניות כלכלית שבה שיקולים כלל־לאומיים גוברים על שיקולים אינטרסנטיים, פנים־מפלגתיים או פופוליסטיים. נוכח המצב הביטחוני הקשה שבו נתונה כיום ישראל זהו צו השעה. הביטחון זועק למשאבים נוספים בכוח אדם, ציוד ותחמושת. ובינתיים, נוכח מה שמסתמן בגיבוש התקציב, אנו בדרך להחלשה נוספת של המדינה.