תוצאות הבחירות לפרלמנט הירדני עוררו עניין רב, ובצדק. “חזית הפעולה האסלאמית”, הזרוע הפוליטית של תנועת “האחים המוסלמים”, זכתה ב־31 מתוך 138 מושבים בפרלמנט. לא מדובר ברוב, אולם הם הפכו למפלגה הגדולה ביותר. מבחינת הקולות מדובר ב־28% מהבוחרים ומדובר בהישג שיא למפלגה זו.
חשוב לציין שטרם הבחירות הוכנסו מספר שינויים שנועדו לקדם רפורמות נוספות בשיטת הבחירות. מדובר בהורדת הגיל המינימלי להגשת מועמדות לבחירות מ־30 ל־25. כמו כן, כל בוחר נדרש להצביע פעמיים, אחת לרשימות שהתמודדו במחוזות בחירה מקומיות (להן הוקצו 97 מושבים), והשנייה לרשימות ארציות (להן 41 מושבים). אחוז ההצבעה עמד על 36%.
מבלי להיכנס מדי לנבכי הפוליטיקה הירדנית ושיטת הבחירות, חשוב לעמוד על שתי נקודות עיקריות:
האחת, נוגעת למערכת היחסים בין המשטר ההאשמי לתנועת “האחים המוסלמים”. מדובר בהתנהלות ייחודית, שונה מבמדינות ערביות אחרות, מצרים בראשן, בהן אסורה הקמת מפלגה על בסיס דתי. הממשל הירדני מכיר בהתארגנות הפוליטית של התנועה ומאפשר לה להשתתף בבחירות כאשר הדבר נוח לו ומשרת את האינטרסים שלו. יש ביכולתו, כפי שעשה פעמים רבות בעבר, להערים קשיים רבים עליהם, באופן שמעביר מסר ברור כי אין לו עניין בהשתתפותם. בדרך כלל המסר מובן היטב בקרב התנועה האסלאמית, שמחרימה אז את הבחירות. הפעם הותר להם להשתתף. מפלגה זו מביעה עמדות אופוזיציוניות נוקבות, כולל ביקורת חריפה על מדיניות הממשלה, אולם נוהגת בזהירות ומכבדת את הכתר ההאשמי. הביקורת התמקדה כעת במלחמה בעזה, ובקריאה לבטל את הסכם השלום עם ישראל.
השנייה, קשורה לאופן שבו המשטר משתמש בבחירות כדי להתמודד עם ביקורת וחוסר שביעות רצון בקרב הציבור. במוקד הפעם המצב הכלכלי הקשה (אתגר קבוע בירדן) והמלחמה בעזה. הבחירות מאפשרות לציבור “להוציא קיטור”, צעד חיוני מבחינת המשטר, ולא פחות חשוב מכך, לבחון את עוצמת הביקורת. הרפורמה שהמשטר מקדם נועדה אומנם לאפשר הקמת ממשלה הנשענת על אמון הפרלמנט מבלי שהמלך ממנה בהכרח את ראש הממשלה, אולם יש ביכולתו “לעדכן” אותה אם וכאשר ימצא לנכון.
מהי המשמעות העיקרית של תוצאות הבחירות? מאליו מובן, שזו מתמקדת במלחמה בעזה. אין זה סוד שירדן חשה מצוקה רבה לנוכח המלחמה. יתר על כן, ממשלת ישראל בהרכבה הנוכחי מדירה שינה מעיני המלך, שעוקב בדאגה עצומה אחר המדיניות הישראלית, הבולמת כל נתיב אפשרי לפתרון שתי המדינות, ואף “שמה על השולחן” אפשרות של טרנספר. מבחינת ירדן, חשוב להדגיש, מדובר בסוגיה קיומית, לא פחות.
מצד שני, מערכת היחסים הייחודית בין שתי המדינות והסכם השלום מהווים אינטרס אסטרטגי ראשון במעלה עבור ירדן (ועבור ישראל, אם לא חל בכך שינוי). שיתוף הפעולה הביטחוני בין המדינות נמשך כסדרו למרות הנתק בין המלך לנתניהו. שתי המדינות מבינות היטב את מארג האינטרסים האסטרטגיים ביניהן, אולם, סימני השאלה בעמאן ביחס לדרכה של הממשלה בישראל הלכו וגברו בשנה האחרונה.
המסר הנוקב מתוצאות הבחירות מבטא את המצוקה ואת ההכרח בראייתו של המלך לאפשר הוצאת קיטור על המלחמה, ולהעביר אות אזהרה לישראל ולזירה הבינלאומית בכלל. המשטר הוכיח לאורך השנים שיש ביכולתו לשלוט, או לנהל נכוחה את האתגר האסלאמי. נקווה שכך גם הפעם.