בנימין נתניהו הוא בנו של היסטוריון, משכך התודעה ההיסטורית שלו מפותחת במיוחד. אומרים עליו שבכל פעולה או החלטה שלו הוא שואל את עצמו כיצד יבחנו את זה קוראי ספרי ההיסטוריה בעוד 200 שנה.
ערב מלחמת העולם השניה ניצבו שתי אסכולות בפוליטיקה הבריטית ביחס להתנהלות מול תוקפנותה של גרמניה ההיטלראית. ראש ממשלת בריטניה, צ'מברליין, נתמך על ידי ראשי הצבא ומערך החוץ, בראשם שר החוץ הליפקס, הוביל קו לפיו יש לעשות הכל על מנת להימנע ממלחמה עם גרמניה. גישה זו האמינה שעל ידי דיפלומטיה והסכמים ניתן להרחיק את המלחמה מחופי אנגליה. מולם ניצב צ'רצ'יל שסבר שפניו של היטלר למלחמה בכל מקרה וכל הסכם שיחתם עימו חסר משמעות. לא ניתן למנוע את המלחמה ולכן צריך להיות נכונים למערכה הכבדה מול גרמניה ואולי אף לנקוט ביוזמה מלחמתית נגד ההתרסה הגרמנית. צ'מברליין והליפקס ראו בצ'רצ'יל מחרחר מלחמה חסר אחריות.
גדעון לא אלקין כן? חבר מפתיע בקבוצת הוואטסאפ הרגישה של האופוזיציה
אחרי האירוסים לדניאל פרץ: נועה קירל מבטלת
במשך עשרות השנים האחרונות תפיסת הביטחון של מדינת ישראל נשענה על הימנעות ממלחמה בכל מחיר - תפיסה שהובילה למדיניות הכלה ביטחונית ומדינית. למרות שמדיניות זו קרסה פעם אחר פעם בפיגועי אוסלו, באינתיפאדה השניה, במלחמת לבנון השניה ובאסון שבעה באוקטובר, מובילי הקונספציה הזו לא הפיקו לקחים וגם כיום הם דוחפים את מדינת ישראל למדיניות של הכלה והימנעות ממלחמה. על כך פירטתי במאמר הקודם.
בעקבות אסון שבעה באוקטובר התחדד הפער התפיסתי בין אנשי ההכלה, המאיישים את צמרת מערכות הביטחון, לבין המפקדים והלוחמים במערך הלוחם ורוב מוחלט של העם, שדורשים הכרעה ונכונים, תוך הבנה מלאה של המציאות, לשלם את המחירים הכבדים שהיא דורשת. בספר "בעל הבית" פרשתי, בין השאר, את התהליך בו צמרת מערכות הביטחון השליטה את תפיסת ההכלה על המערכות ותמרנה את נבחרי הציבור לממש תמיד את מדיניות ההכלה.
אני עומד גם כיום על כך שיכולת קבלת ההחלטות של נבחרי הציבור הוגבלה על ידי הפקידות הביטחונית. אולם, מאז שבעה באוקטובר אני סבור שהמצב השתנה. התחדדות פערי התפיסות בעקבות המחיר הכבד שקונספציית ההכלה הביאה עימה, יצרה מצב בו נבחרי הציבור בדחיפה של רוב מוחלט של העם יכולים לקבל החלטות אחרות מאלה שהצמרת הביטחונית מסלילה ומתמרנת אותם אליהן. עם זאת, בשל היעדר מידע, ניסיון ביטחוני ויכולת לבצע עבודת מטה סדורה ומשמעותית, קיים יתרון מובנה של הצמרת הביטחונית על נבחרי הציבור. ואלו מנסים למנוע, בכל מחיר, את המלחמה האזורית מול הציר האיראני.
כך, אנחנו עלולים לקבל את המענה הגרוע ביותר, קצת מזה וקצת מזה או לא זה ולא זה. אנחנו עלולים לקבל מתקפה מוגבלת בלבנון שלא תביא להסרה אמיתית וסופית של האיום הקיומי על מדינת ישראל. צה"ל יעשה את מה שהוא עשה בכל המערכות בעשרות השנים האחרונות, עם ניואנסים קלים. כך נמצא עצמנו במלחמה דומה למלחמות השנים האחרונות, שלא היו הצלחה גדולה, אם להיות עדינים. רוב הסיכויים שאם נצא למתקפה מוגבלת אפילו את האיום על תושבי הצפון לא נצליח להסיר באופן מלא. אולי אפילו גרוע מכך, אנחנו עלולים לשחוק את הכוחות שלנו ואת החימושים.
כדי להסיר את האיום על יישובי הצפון ובוודאי שאת האיום הקיומי על מדינת ישראל, צריך לפעול אחרת ממה שפעלנו עד היום. אסור לחזור לסבבים של תיקו או ניצחון בנקודות, הניצחון צריך להיות ברור ומוחץ. בכל הגזרות. צריכים לצאת למתקפת מנע ואחריה מלחמה שמטרתה הסרת האיום האיראני. נצטרך לפעול בעוצמה ממוקדת במספר חזיתות. באיראן, בלבנון, בסוריה ויתכן שגם במקומות אחרים. לחסל את מוקדי הכוח של הציר באשר הם. צה"ל יכול, גם כעת, לבדו, עם המשאבים הקיימים בידיו, לנצח את הציר האיראני ולהסיר את האיום הקיומי על מדינת ישראל. זה מצריך שינוי תפיסתי, ניתוח שונה של המציאות וניהול שונה של המשאבים. אבל צה"ל מסוגל לכך. יהיו לכך גם מחירים כבדים בעורף הישראלי. אבל העורף הוכיח שיש בו עוצמה וחוסן כדי לעמוד במחירים הללו.
אסור לנו להיכנס לאופוריה בעקבות מבצע הביפרים המדהים. אכן מדובר בפעולה מרשימה מאוד, מתוחכמת ואפקטיבית ביותר. עוד ידובר בה רבות, בארץ ובעולם. עם זאת, חייבים לזכור שמבצעים הרואים, מתוחכמים, מדויקים ואפקטיביים מערכות הביטחון שלנו ביצעו בהצלחה יוצאת דופן לאורך כל שנות קיומה של מדינת ישראל והן מעלות את הרף, מעבר לכל דמיון, כל פעם מחדש. אבל מה שנדרש כעת הוא משהו אחר. מה שנדרש כעת הוא לא מבצעים מרשימים וכירורגיים ואפילו לא מבצעים מרובי כוחות בעצימות גבוהה, אלא מה שנדרש כעת הוא היכולת לנהל מלחמה כבדה, קשה ומרובת גייסות. למקד את העוצמה שלנו במוקדי הכוח של הציר ולהכריע אותו. באופן ממשי, קרקעי ולא סייברי. לצבא במלחמה יש אחת משתי המשימות, הגנה על שטחנו או כיבוש שטח האויב, זאת כדי להסיר כל איום על מדינת ישראל. עלינו להטיל את המערכה לשטח האויב, הקרוב והרחוק. זאת במטרה להביא את האויב להבנה שהוא הובס בקרב. המפתח נמצא באיראן, ראש התמנון.
כפי שפירטתי במאמר הקודם, אנחנו בצומת היסטורית ממש כמו ערב מלחמת העולם השניה. הרוע מרים ראש ואנחנו נמצאים בחזית. ישראל ניצבת בקו המגע העולמי מול הרשע של הציר האיראני שמתכוון להשמיד אותנו. בצומת ההיסטורית הזו עלינו ליטול את היוזמה לידינו. עם לגיטימציה בינלאומית או בלעדיה. עם סיוע או תמיכה של ארה"ב או בלעדיהם. עדיף שתהיה לנו לגיטימציה בינלאומית וסיוע אמריקאי, אבל אסור לנו לראות בדברים הללו תנאי ליציאה למתקפה לטובת הסרת האיום הקיומי. אנחנו צריכים להיות ערוכים לפעול מיידית גם לבדנו. אבל זה מצריך גישה ביטחונית אחרת בשולחן מקבלי ההחלטות.
אם להודות על האמת, כל נבחרי הציבור כולל כולם, מימין ומשמאל היו עד שבעה באוקטובר הרבה יותר צ'מברליינים מאשר צ'רצ'ילים. כולל נתניהו. ראשי מערכות הביטחון לאורך השנים הובילו אותם לשם. עכשיו על נבחרי הציבור, ובראשם נתניהו, לקבל החלטה באיזה צד של ההיסטוריה הם ממוקמים. עליהם לאזור אומץ, לפקוח את העיניים ולהבין שהמלחמה האזורית הגדולה בלתי נמנעת ולכן עלינו לנקוט יוזמה מלחמתית. המלחמה קרוב לוודאי תגיע, עדיף לנו ליטול את היוזמה לידינו ולא לנסות להרוויח זמן על ידי הסכמי שווא או מערכות מוגבלות. עד כה האויב ניצל את ההסכמים לטובת התבססות קרטל הטרור. הגיע הזמן להביא לסיומו.
כאשר צ'מברליין הוביל את בריטניה להסכם מינכן אמר על כך צ'רצ'יל: "חרפה בחרתם מפחד מלחמה, הרי לכם חרפה ומלחמה גם יחד". הגיעה השעה ללמוד מההיסטוריה ולבחור הפעם נכון.
הכותב הוא מחבר הספר "בעל הבית" על שלטון הפקידים במדינת ישראל, בעבר שימש בתפקידי מפתח בשירות המדינה