כמה פעמים שמעתם את המשפט "אתם לא מבינים את מכלול האילוצים" או "אתם לא רואים את התמונה המלאה"? לעיתים אכן ישנם אילוצים שאנחנו לא מעלים על דעתנו ומהווים סיבה טובה לאי ביצוע מדיניות מסוימת, עם זאת, בחלק ניכר של הפעמים זו גם דרכם של ראשי המערכות לנתב את נבחרי הציבור לקבלת ההחלטות אותה סימנו מראש. לא פעם זו גם דרכם של נבחרי הציבור לספק תירוצים להתרשלותם בהוצאת מדיניות לפועל. 

שני אילוצים שנשמעים תדיר להיעדר חתירה להכרעה על הציר האיראני המאיים על קיומנו, הם היעדר משאבים מספיקים (חימושים, כ"א וכד') וחשש מפגיעה דרמטית ביחסים הבינלאומיים של ישראל, בייחוד מול ארה"ב.

השאלה היא האם יש ממש מאחורי אילוצים אלו?
טיעון המשאבים לכאורה משאיר את הציבור חסר יכולת אמיתית לערעור על אקסיומה זו, שכן המידע על כמות החימושים והכוח אדם של צה"ל אינם דבר הגלוי לעין כל ולכן לא ניתן לקבוע האם הם מספיקים על מנת להתמודד עם האיום הקיומי או לא.

על כך יש לי שתי תשובות

הראשונה, לישראל יש את המשאבים המספיקים כדי להסיר לבדה את האיום הקיומי של הציר האיראני מעל מדינת ישראל. אני בקשר רצוף עם בעלי תפקידי מפתח שמשרתים בגזרות השונות וחשופים למידע הרלוונטי ואני אומר בוודאות גמורה, יש למדינת ישראל את המשאבים. המפתח כמובן טמון בניהול נכון של המשאבים, בתכנון נכון של המערכה ובעיקר בתפיסה שמנתחת את האיום באופן מפוקח ומחושב. אך ישראל לבדה יכולה להכריע את הציר האיראני.

תמיד טוב שיהיו עוד משאבים, אבל יש לנו כיום משאבים הרבה יותר גדולים ומשמעותיים מכפי שהיו לנו אי פעם. רוב המלחמות הוכרעו לא בשל עדיפות ועליונות של סד"כ וחימושים אלא בשל נחישות, רוח לחימה, תחבולה, תבונה ויוזמה. במלחמת העצמאות הסתער הצבא המצרי עם טנקים ומאות לוחמים על קיבוץ נירים הסמוך לחאן יונס. בקיבוץ היו עשרות בודדות מבני הקיבוץ שלחמו בגבורה על ביתם עם אמצעי לחימה מוגבלים ביותר.

לאחר קרב קשה נסוגו הכוחות המצריים, על אף עליונותם המספרית והאמצעים העדיפים, ולא ניסו יותר לכבוש את הקיבוץ. הם הבינו שאין להם סיכוי מול לוחמי הקיבוץ. בתום הלחימה, בעקבות ההפצצות המצריות הכבדות, לא נותן מבנה אחד בקיבוץ שעמד על תילו. הכל נחרב קליל. למעט קיר בטון אחד עליו היה כתוב "לא הטנק ינצח, כי אם האדם". זהו האתוס שהביא למדינת ישראל את ניצחונותיה על אויביה עד כה. לא חימושים עדיפים או סד"כ לוחמים עדיף. זה גם מה שיביא את הניצחון הבא.

השניה, תמיד טוב למנף את העוצמה הצבאית שלך על ידי בריתות אסטרטגיות. זה וודאי נכון למדינה קטנה מוקפת אויבים. עם זאת, אין מדינה שיכולה לתלות את עצם קיומה במדינות אחרות. ידידותיות ככל שיהיו. גם למדינה הידידותית ביותר, כמו ארה"ב, יש את האינטרסים שלה. ולא תמיד הם חופפים את האינטרסים שלנו.

החשיבה שארה"ב תמיד תהיה שם בשבילנו, במידה ונהיה באיום קיומי, איננה אחראית. עלינו להיות ערוכים תמיד להסיר את האיום הקיומי במו ידינו, לבד. אם ארה"ב תסייע או לכל הפחות לא תפריע, מה טוב, אבל אסור שתהיה לה זכות וטו או שבמידה והיא איננה יכולה או רוצה לעמוד לצידנו, שלא נהיה מסוגלים לפעול לבד.

לכן, מעבר לעובדה שלישראל אכן יש את מלא המשאבים על מנת להתמודד לבדנו עם האיום, יש כאן אמירה עקרונית, לפיה אין מצב שישראל לא מסוגלת בכל רגע לתקוף את הציר האיראני ולהכריע אותו. כל האתוס הציוני נשען על ההכרה הזו. גורלנו יהיה תמיד רק בידינו. זה הבסיס לאמירה "לעולם לא עוד". כך קמה מדינת ישראל. לכן לנו, אזרחי ישראל, אסור לקבל שום תירוץ על כך שיש בעיית משאבים. פשוט כי אין לנו פריווילגיה אחרת. לא תהיה לנו "פעם שניה". אם תגיע ידיעה בעוד שתי דקות שמצביעה על כך שישראל נכנסה לאיום קיומי מיידי, ישראל חייבת להיות מסוגלת להסיר אותו מיידית לבדה.

באשר לתירוץ של לחצים בינלאומיים כבדים.
אנחנו מצויים כעת במערכה עולמית דרמטית שעשויה להגיע לכדי מלחמת עולם. מצד אחד נמצא ציר הרשע שכולל את סין, רוסיה, איראן, צפון קוריאה ומדינות נלוות, מהצד השני ניצב העולם החופשי. בתוך המערכה אותה העולם החופשי מנהל, תוך בלבול אדיר וגישה רופסת, בראשות הממשל האמריקאי, ניצבת מדינת ישראל בקו המגע עם הרוע העולמי. ממש בחזית. 

ראשית, בתור אלה שנמצאים בחזית, העולם כולו נושא אלינו את עיניו. ההתמודדות הבלתי מתפשרת שלנו עם הרוע העולמי עשויה להביא דווקא להערכה רבה על עמידתנו. ככל שנבהיר שאנחנו פועלים נגד הרשע מתוך הכרח ומחוייבות ליצירת עולם חופשי וטוב יותר כך הלחץ יהיה פחות דרמטי. בוודאי מצד ממשל אמריקאי המצוי בתקופת בחירות, אבל גם ממדינות אחרות. וגם אם הן יגנו את ישראל יהיה זה מהשפה ולחוץ. ככל שנפגין נחישות ונחרצות הלחץ עלינו יהיה קטן יותר.

שנית, גם אם נלך על התרחיש המחמיר, בו ישראל תספוג על כך שהיא נוקטת ביוזמה התקפית גינוי נרחב עד כדי ניסיון בהטלת סנקציות על מדינת ישראל, מה חדש בכך? זהו אכן תרחיש סביר מאוד, מהסיבה הפשוטה שהוא כבר קורה. הוא תמיד קורה בשלב מסוים כשישראל מנהלת מערכה צבאית כלשהי. זה יקרה גם כאשר ננהל מערכה צבאית מוגבלת בלבנון. אז אם אנחנו גם ככה סופגים קיטונות, האשמות מופרכות באו"ם, הצבעות נגדנו באו"ם ותביעות בבית הדין הבינלאומי בהאג, אז למה שלא נעשה כבר את מה שבאמת נדרש ונסיר אחת ולתמיד את האיום מעלינו?

שלישית, כאשר מדובר באיום קיומי על מדינת ישראל זה ממש לא מעניין מה יאמר העולם. אנחנו חיים בעולם אנטישמי. רוב מדינות העולם נעות במנעד שבין הרצון להשמיד אותנו לכך שממש לא יפריע להן אם בסוף באמת נושמד. שוב, לא תהיה לנו הזדמנות שניה אם נפסיד במערכה המאיימת על קיומנו, אז עלינו לעשות את מה שצריך וליזום מתקפת מנע על כל מוקדי הכוח של הציר האירני ובראש ובראשונה באדמת איראן עצמה. גם במחיר כבד של גינוי או אפילו סנקציות בינלאומיות.

רביעית (וכאן אני כבר מקדם תהליכים לכיוון הדרישה מנבחרי הציבור), מערך החוץ של מדינת ישראל כושל כבר שנים ארוכות. הוא שבוי בקונספציית הדעה האחת ולא מסוגל לייצר עבור ישראל תשתית בינלאומית נוחה לביצוע פעולות בסיסיות לשימור קיומה של מדינת ישראל. הגיע הזמן לשנות גישה. שינוי תפיסתי, גם בזמן קצר, עשוי להניב התייחסות בינלאומית שונה לחלוטין.

אז איך משנים? מה צריכה להיות התביעה הציבורית מנבחרי הציבור?
אני מניח שתי הנחות יסוד שבעיני חשוב שהחברה הישראלית כולה, מימין ומשמאל, תאמץ אותן, על מנת שנוכל לשלב ידיים ולהגיע מוכנים יותר למערכה הגדולה שבפנינו.

הראשונה, שאף אחד לא יחיה באשליות, לא יהיו בחירות לפני שנכנס למערכה הכל כך משמעותית שלפנינו. אלה נבחרי הציבור שלנו שיובילו אותנו למערכה הזו. לטוב ולרע.

השניה, גם כאן עדיף לא לחיות באשליות, הפיקוד הבכיר בצה"ל והפקידות האזרחית הבכירה לא יתחלפו לפני המערכה המתקרבת. גם אם הרמטכ"ל יפנה את מקומו (ואני בספק רב) המטה הכללי כולו לא ילך הביתה. גם היועמ"שית והממונה על התקציבים לא. אלה האנשים איתם נצטרך לצאת לקרב.

זו הבנה קשה אך קריטית לאנשים מימין ומשמאל שאולי היו רוצים לראות אנשים אחרים בהנהגת המדינה, הנבחרת או הפקידותית. אך זו האמת. לכן על כולנו להפנות את האנרגיות שלנו לניצחון במערכה הזו.

מה בכל זאת קריטי שיקרה כדי שנגיע ערוכים טוב יותר למערכה? יכולת אתגור אמיתית של הדעה האחת ששלטת כרגע במערכות. אני לא רוצה להעלים או להשתיק את תפיסת העולם שקיימת במערכת, אני רוצה להביא כוחות שיהיו מסוגלים לאתגר אותה, כדי לקבל מענה הרבה יותר טוב מתוך מבט יותר רחב ומגוון. המפתח לכך טמון בנבחרי הציבור ובייחוד בראש הממשלה. 

כיום למעשה לא קיימת מעטפת מקצועית לראש הממשלה ולחברי קבינט וממשלה אחרים שמסוגלת לאתגר את העמדה שראשי המערכות, הביטחוניות והאזרחיות, מציבים בפניהם. אנשים בעלי תפיסת עולם, גישה אחרת ופתרונות אחרים שמסוגלים להוות מעטפת כזו קיימים. אני מכיר אותם. הם אפילו נכונים מיידית להיכנס תחת האלונקה. צריך רק לקרוא להם. הגיע הזמן שנבחרי הציבור יעשו זאת. לא באופן ספורדי. אלא באופן שיטתי. על מנת שניתן יהיה לבצע אתגור אמיתי למערכות נדרש מערך ייעוץ מלווה קבוע. ממש כפי שהרמטכ"ל, שר הביטחון והמל"ל עושים עם אנשי הדעה האחת מטעם ה-INSS.

הדרך לניצחון והכרעה עוברת בשינוי הגישה. שינוי הגישה עובר דרך אנשים שיוכלו להביא עמדות אחרות לשולחן מקבלי ההחלטות. הם יוכלו להיות שם אם רק נבחרי הציבור יקבלו החלטה שזה יקרה. המפתח לניצחון והכרעה בידיים שלהם. נגמרו התירוצים והאילוצים.

הכותב הוא מחבר הספר "בעל הבית" על שלטון הפקידים במדינת ישראל, בעבר שימש בתפקידי מפתח בשירות המדינה