לאחר מבצע הביפרים, החיסולים בדאחיה וימי ההסלמה האחרונים בלבנון מתבהרת היטב תמונת המצב הן לגבי מהלכי חיזבאללה והן לגבי תוכניותיה של ישראל. נתחיל בישראל, כי היא השחקן המעניין ששינה לכאורה את גישתו כלפי המערכה בצפון בשבועיים האחרונים.

לאחר המטחים לעבר ישראל: צה"ל ביצע סיכול ממוקד בביירות
גורם לבנוני לרויטרס: "היום הקטלני ביותר בלבנון מאז מלחמת האזרחים"

אפשר לומר די בוודאות כי פניה של ישראל לפחות כרגע אינם למערכה קרקעית רחבה בלבנון. לו ישראל רצתה במערכה כזו, היא היתה צריכה לנצל את המבצעים המדויקים שהנחיתה על האויב, את הבלבול והמבוכה בחיזבאללה, כדי לצאת בהתקפה הגדולה על נסראללה. היא לא עשתה זאת ופניה אינם לשם.

ההיגיון האופרטיבי של ישראל מונח במקום אחר לגמרי. בשנות השישים החזיק ארגונו של יאסר ערפאת, פת"ח, בתפיסה אופרטיבית שקראו לה "תיאורית הנפץ". התפיסה הזו גרסה כי יש לבצע פיגועים נגד ישראל משטחי המדינות הערביות השכנות, כדי שישראל תגיב לשטחן ואז תתחולל תגובת שרשרת שתביא את המדינות הללו להגיב בחזרה ותתחולל המלחמה הגדולה שהתרחשה כבר בשנת 1948, רק שהיא תביא הפעם לתוצאות הפוכות. לנכבה. לא של הפלסטינים אלא של ישראל.

בשנת 2024, על רקע המלחמה הנוכחית, חותרת ישראל לאמת תפיסה אופרטיבית דומה, רק כמובן בסוג של התאמה מחודשת לזמן, למקום ובקשר הנוכחי. הרעיון המערכתי של ישראל מבוסס על יצירת תגובות שרשרת שתכליתן אינה המלחמה הגדולה (כמו בתיאורית הנפץ של ערפאת) אלא המינוף הגדול. בעיקרו מינוף מדיני ופנים לבנוני.

והנה התרגום בגוף הסרט: ישראל חותרת ויוזמת הסלמה מול חיזבאללה. הרעיון הוא ליזום לא כדי ליזום ולא מתוך אמונה (חסרת בסיס) כי עוד מכה ועוד מכה תביא את נסראללה להשתכנע בחוסר התועלת של המלחמה ותביא אותו לכניעה. זו חשיבה ילדותית למדי. הרעיון הוא ליצור סוג של כאוס מלחמתי מאורגן ומווסת על מנת להגביר את הלהבות בלבנון כדי לייצר מהלך גדול של מינוף.

מה שישראל רוצה לעשות הוא ליצור שני מנופים על חיזבאללה: האחד, מנוף מדיני של גורמי הקהילה הבינלאומית שיש להם עניין רב להרגיע את המצב בלבנון וליצור הסדרה מחודשת. מדובר החל באמריקאים, דרך הצרפתים וכל השאר באמצע. השני, הוא המנוף הפנים לבנוני. נסראללה פועל בתוך הקשר מדינתי לבנוני ויש לא מעט שחקנים בזירה הפנימית שהדבר שכי מרתיע אותם היא מלחמה כוללת מול ישראל.

זהו אם כן המהלך הישראלי: להגביר את הלחץ הצבאי כדי לגייס מנופי השפעה על נסראללה, שתכליתם היא הסדרה מדינית הסכמית. זו הסדרה שגולת הכותרת שלה היא הסגת כוחות רצ'ואן מעבר לליטאני וסוג חדש של החלטה 1701 פוסט מלחמת לבנון השנייה. הרעיון אם כן אינו מבוסס על הכרעה צבאית של חיזבאללה. רחוק מכך. ישראל איננה רוצה את המלחמה הגדולה, היא אולי חוששת ממנה ומתוצאותיה, ומעדיפה את רעיון ההסדרה, אבל מבינה כי הוא עובר דרך יותר אש ודרך חימום הגזרה. סוג של פארדוקס, אבל יש בו היגיון.

לכן, כל מי שבונה על תפיסת היגיון ישראלית חדשה החותרת להכרעה צבאית ולמהלך קרקעי - שוגה בהבנת מהלכי ישראל. אגב, את ההוכחה לנוכחותה של התפיסה הזו ניתן לקבל באמירות של שלל הקודקודים הישראלים בדרג המדיני והצבאי. ראש הממשלה דיבר אתמול קצרות על העברת "מסר" לחיזבאללה דרך מכות צבאיות (ולא במושגי הכרעה או פעולה קרקעית). שר החוץ ישראל כ"ץ הבהיר כי אם הקהילה הבינלאומית לא תסיג את חיזבאללה לקו הליטני, אזי ישראל תעשה זאת (בהפוך על הפוך רצה לומר שזו הציפייה של ישראל, קרי - שהקהילה הבינלאומית תעשה את מלאכתה של ישראל בלחץ על חיזבאללה). גם ראשי צה"ל שהקרינו אתמול יותר אגרסיביות מילולית לא הזכירו פעולה קרקעית, ודאי לא השתמשו במושג הכרעה, אלא התייחסו למשימה של "השבת תושבי הצפון לבתיהם", מה שמשאיר מרחב של פרשנות וגמישות אופרטיבית לגבי באופן שבו זה יעשה.

מבחינה זו, ישראל לקחה בחשבון את הרחבת הירי של חיזבאללה לקו חיפה צפונה ואת האפשרות של הסלמה צבאית, כי על הסלמה כזו ועל תגובתיות מנגד של חיזבאללה נשען רעיון שרשרת הניפוץ שאמור בסופו של דבר ליצור מנופי לחץ אפקטיביים על נסראללה. מטבע הדברים, מדובר באסטרטגיה או במהלך אופרטיבי שכרוך בסיכון, וזו הסיבה שראש הממשלה דיבר בנוסף לדברים שלעיל גם על ימים מורכבים ועל צמתי החלטה, כי לא ברור האם נסראללה ובעיקר האם הקהילה הבינלאומית והחזית הלבנונית הפנימית יבלעו את הפיתיונות וישתפו פעולה עם המהלך הישראלי.

בהקשר הזה, מעניין לבחון עתה את הצד שמנגד, כלומר את הרעיון הנגדי שמציב נסראללה מול ישראל. אם הרעיון האופרטיבי הישראלי מבוסס על תפיסת המינוף, הרי הרעיון החיזבלאי מבוסס על תפיסת ההתשה. זו כמובן לא תפיסה חדשה. נסראללה מחזיק בה מיומה הראשון של המלחמה, כמו שאר גורמי מחנה ההתנגדות, החל בחמא"ס ועד לאיראן. זו תפיסה שרואה לנכון לקלף את ישראל לאט, אבל בשיטתיות, מיכולותיה, יתרונותיה ומקורות עוצמתה.

נסראללה חפץ להמשיך בהתשה. הוא אמנם חטף כמה מכות כואבות, אבל מזהה את ההזדמנות. וההזדמנות שלו היא לא רק להמשיך בהתשה, אלא לשדרג אותה ולהעלות אותה קומה אחת למעלה ברמת האינטנסיביות שלה, העומק שלה והגיאוגרפיה שלה. נסראללה חפץ לעשות מהלימון לימונדה. ההתשה היא סוג של מב"מ מבחינתו (המושג הישל המערכה בין המלחמות), ועתה הוא מכוון לשדרג את המב"מ שלו נגד ישראל ולעשותו עצים, כשם שעשו זאת לפניו הפלסטינים של סינואר, החות'ים בתימן, האיראנים בטהראן ואפילו הלילה המליציות הפרו-איראניות בעיראק.

מי שחפץ להבין את נסראללה ואת ההיגיון האופרטיבי שלו, מוטב ואזין לנאומו מסוף השבוע האחרון ולא רק לקטעי הנהי שלו על מבצע הביפרים הישראלי. אלה הקטעים הנעימים והערבים לאוזן הישראלית, אבל כדאי להאזין לקטעים הנוספים שבהם נסראללה מדבר מפורשות על רעיון ההתשה שהוא הרעיון המערכתי שלו. מבחינתו, הרחבת היקפי הירי והגיאוגרפיה של הירי משמעותם שידרוג פרויקט ההתשה, שחיקת ישראל וגרירתה למלחמה שהיא לא רק ארוכה אלא גם אינטנסיבית יותר, וכל זאת מבלי להגיע לקצה, שהוא המלחמה הכוללת שאותה אין הוא רוצה ומעריך, ובצדק, שגם ישראל אינה חפצה בה.

השורה התחתונה אם כן היא כזו: ישראל לקחה ללא ספק סיכון מחושב. היא לא מתכוונת למלחמה הגדולה ולמעשה מכוונת להסדרה דרך יצירת יותר אש בזירה הלבנונית. נסראללה מכוון להפוך את ההסלמה הנוכחית להסלמה קבועה במסגרת מיזם ההתשה של מחנה "ההתנגדות" המזרח תיכוני. האם ישראל תצליח ליצור את המנופים שהיא רוצה כדי להגיע בסופו של דבר להסדרה מדינית? זה עניין שאינו מובטח מראש. אין ספק שהמשחק פה יהיה מונח במתח שבין אורך הנשימה שלה לעמוד בפני מציאות מתמשכת יותר של הסלמה שיש לה השלכה ברורה על מצב העורף לבין קצב התגייסות "המנופים" (הקהילה הבינלאומית ומדינת לבנון) על חיזבאללה ועל נסראללה ובכלל מידת מוכנותו של האחרון לשחק במשחק הזה.

היתרונות במהלך הישראלי הם ברורים: מהלך שאינו כרוך במלחמה גדולה עכשיו, מה שמקזז אולי את הסיכונים הפוטנציאליים בחזית שהיא הרבה יותר קשה מאשר זו הדרומית. אבל הסיכונים ברורים לא פחות: להיתקע בתוך מציאות של מלחמת התשה משודרגת מבחינת העוצמה, הטווחים והנזק שמגיעה גם מלבנון וגם מחזיתות אחרות, ובמילים אחרות - שדרוג רע של המב"מ האנטי-ישראלי מצד היריבים שלה, מה שבסופו של דבר יאלץ אותה להגיע אל המלחמה הגדולה בלבנון כשהיא יותר עייפה, מותשת ובמציאות שבה היתרונות הטקטיים שצברה בשבוע האחרון מתמוססים בצל ההתארגנות המחודשת של יריביה. זו הצומת לפתחה ניצבת ישראל ואנחנו רק בתחילת הדרך.