ישנה אמירה מפורסמת המיוחסת לאלברט איינשטיין שלפיה “אי־שפיות היא לעשות את אותו הדבר שוב ושוב, ולצפות לתוצאות שונות". לא פעם, כשאני עוקב אחרי החלטות ממשלות ישראל (בעיקר האחרונה) אני נזכר בה.
התקיפות המוצלחות של חיל האוויר בלבנון (לפחות לפי הודעות דובר צה"ל) מזכירות לי נשכחות ממלחמת לבנון הראשונה. גם אז הציבור היה באופוריה מההודעות על הצלחות צה”ל שתוך יממת לחימה הגיע עד הליטני. התמונות של חיילי צה”ל מתקבלים בצהלות שמחה ובפיזור גרגירי אורז על ידי המקומיים הכניסו גאווה בלב כולם ויצרו תחושה שאוטוטו הבעיה שלנו מול לבנון נפתרת לעידן עידנים. לא חלף זמן רב והתחלנו לדשדש, לספוג אבידות כבדות ואפילו הניסיון להמליך נשיא משת”פ שלנו על לבנון הסתיים בפיאסקו אדיר והביא, במידה רבה, לחיזוקו של חיזבאללה - אז ארגון שיעי די קטן.
חלפו 42 שנים, ושוב אותם תסמינים ישראליים של אופוריה מהימים הראשונים של הלחימה. גם ב־2006 מחיאות הכפיים להצלחות צה”ל כמעט קרעו את עור התוף של הישראלים. “חיסלנו מאות מחבלי חיזבאללה”; “הרסנו תשתיות טרור”; “פגענו ביכולות השיגור לעבר ישראל”. הכל נשמע כל כך מוכר. ושוב הגענו לאותו מקום שבו האופוריה התנפצה מול מציאות הקרב על סלוקי שבו איבדנו 33 לוחמים, והניצחון המוחלט הפך בעיני הציבור לאכזבה גדולה שאפילו הביאה להקמת ועדת חקירה שמתחה ביקורת קשה על תוצאות המלחמה ועל מוביליה.
מלחמת לבנון השנייה, מוצלחת ככל שהייתה, לא הביאה לחיסול חיזבאללה אלא להתעצמותו. הטרוריסטים ידעו להפיק לקחים והפכו עצמם ממטרד לאיום אסטרטגי על ישראל.
חלפו 18 שנים ושוב מצאנו עצמנו בכמעט אותה נקודה: אופוריה בציבוריות הישראלית, כאשר דווקא זו של הדרג המדיני ופיקוד הצבא היא המסוכנת. “הכנסנו להם” ו”זמברנו אותם” הן רק קמצוץ מהקלישאות שמובילות את הממשלה ואת פיקוד הצבא ליהירות יתר שסכנה איומה בצדה.
נניח לרגע שמלחמות לבנון השונות נמחקו מהזיכרון של שרי ממשלת ישראל, אבל אני מניח שזיכרונם אינו כה לקוי עד ששכחו כיצד התלהבו והלהיבו מתמונות ההרס של עזה, אך לפני פחות משנה. איך השתכנעו וניסו לשכנע שהצלחות בשדה הקרב יחזירו את החטופים בחיים וכי אנו כפסע מחיסול חמאס. הזמן חלף, חלק מהחטופים נהרגו והפסע הפך למכשול ענק.
שמעון פרס נהג לצטט את הביטוי שאחת הבעיות היא שמי שמחזיק בידו פטיש חושב שכל בעיה היא מסמר שמכה בו תפתור אותה. מסתבר שהאמירה “מה שלא הולך בכוח הולך ביותר כוח” לא תמיד עומדת במבחן המציאות. אינני פציפיסט ואני מודע לעובדה שבאזורנו יש להשתמש לא פעם גם בכוח, אך תמיד עומדת לנגד עיניי העובדה ששימוש בכוח ללא שימוש מוגבר במוח יביא אותנו להתנהלות שדומה לאמירת איינשטיין מתחילת טור זה.
עצה אחת לי לממשלת ישראל: זכרו ששילוב נכון בין כוח למוח הוא המתכון היחיד להצלחה שתביא לשקט באזורנו ולשמירה על חיי אזרחינו בכל מקום שיהיו ותאפשר החזרת התושבים לבתיהם במהירות ובביטחון מלא.
הכותב שירת במילואים כלוחם שריון במלחמה לבנון הראשונה ושימש כיועצו של המשנה לראש הממשלה במלחמת לבנון השנייה