כולם יודעים על השימוש של בנימין נתניהו בגוף ראשון יחיד בבואו לנכס לעצמו קרדיט על הצלחה: החלטתי, קבעתי, הנחיתי, הוריתי (ואם חלילה לא הייתי זמנית בשלטון, אז בוודאי שהתרעתי).
היום הזה הוכיח למה נתניהו מעדיף בסתר ליבו את גלנט במשרד הביטחון
מכמעט בממשלה - לביקורת חריפה: כך הגיבו בימין הממלכתי להצעת הפסקת האש
מעבר לוויכוח על מדיניות, זה תכסיס לשוני מוכר, שממצב אותו כביצועיסט אולטימטיבי שאין בלתו, במחיר די נסבל של לעג לאבסורד שמתערבל סביב האיש. אבל החודשים האחרונים הביאו למוטציה נוספת ועדינה יותר של השפה, שטרם אובחנה דיה.
נתניהו משתמש יותר ויותר בביטויים רכושניים בגוף ראשון רבים, "תושבינו, חטופינו, גבולותינו, חיילינו, אזרחינו". החזרה העיקשת על המבנה הזה מעידה על כך שלא מדובר בניסיון לשדר אחדות, אלא בעוד תכסיס מחושב לקשר בין המנהיגות האישית שלו לבין הנכסים הקולקטיביים של האומה עצמה.
השינוי הזה, אף שנראה סביל יותר מניכוסי קרדיט וולגריים, הוא דווקא משום כך שיא של מופת במניפולציה. שימוש זה ברבים למעשה ממקם אותו מחדש במרכז התודעה הקולקטיבית הישראלית. מה ששייך לציבור, הוא מציע בעדינות לא אופיינית, שייך גם לו, כי בשילוב עם השימוש בגוף ראשון בפעלים, הוא מקרין את המסר שהוא זה שמגן על הנכסים הללו ומטפח אותם.
כשנתניהו מדבר על חטופינו, שאותם הוא למעשה דווקא מפקיר, הוא רומז שהמנהיגות שלו אינה ניתנת להפרדה מגורלם, וכך ראוי שיהיה. שמירה על גבולותינו אינה רק אחריות לאומית, היא באחריותו (ובזאת יישכח שגם את הגבולות הוא הפקיר).
יש לכך השפעה פסיכולוגית ערמומית. לפי תיאוריית הזהות החברתית בפסיכולוגיה פוליטית, אנשים שואבים חלק ניכר מזהותם מהקבוצות שאליהן הם משתייכים, בין שזה לאום ובין שזו קהילה דתית או תנועה פוליטית.
בהתייחסותו לנכסים הלאומיים, נתניהו משחק על הצורך הפסיכולוגי השורשי הזה. הוא מאותת שזהות העם קשורה ישירות לנכסים הללו, ובתמורה נכסים אלו קשורים ישירות להנהגתו. נתניהו הופך לדמות המהותית שמגלמת ושומרת על ערכי האומה ומשאביה.
בניגוד לשימוש בפעלים בגוף ראשון (הזמנתי, בדקתי), שקל לזהות ושלעיתים אף מעורר ביקורת, השימוש בצורת רבים רכושנית משייט מתחת לרדאר. זה נשמע אפילו דמוקרטי.
אסטרטגיה רטורית זו מאפשרת לנתניהו לתבוע לעצמו את הנכסים היקרים ביותר של האומה בלי שנראה אף פעם שהוא חורג מגבולותיו. הוא מציב את עצמו כאפוטרופוס של הנכסים הללו, מה שמקשה על הטלת ספק בתפקידו בלי להטיל ספק בעצם הרעיון של אחדות לאומית.
מילים ככלי נשק
נתניהו אינו הראשון שמשתמש בתחבולות לשוניות כאלה. ההיסטוריה מלאה בדוגמאות של שליטים שהשתמשו בשפה כדי לקשור את עצמם לאומה, וטשטשו את הקווים בין המנהיג האינדיווידואלי לבין הטוב הקולקטיבי. ניקולו מקיאוולי כתב בספרו "הנסיך", ששליט חייב לשלוט בנרטיב כדי לשמור על כוחו. שליטה זו מתבטאת לעיתים קרובות באופן שבו מנהיגים ממסגרים את עצמם ביחס למדינה.
נפוליאון בונפרטה, למשל, דיבר על "הצבא שלנו", "האימפריה שלנו" ו"עתידנו" באופן שגרם להם להיראות כאילו לא ניתן להבחין בינם לבין צרפת. בתקופה האחרונה, ולדימיר פוטין נקט טקטיקות דומות. בדומה לנתניהו, פוטין מדבר על "ההיסטוריה שלנו", "הקורבנות שלנו" ו"גדולתנו", ועוטף את סמכותו האישית בהישגים הקולקטיביים של רוסיה.
דרך הפעולה של נתניהו אולי מעודנת מעט יותר, אך פועלת כמעט באותו אופן, ומטפחת תלות פסיכולוגית אצל חסידיו המתמעטים על ידי מיזוגו עם מרקם החברה הישראלית.
האסטרטגיה הרטורית של נתניהו היא התקפה דו־כיוונית. בעוד השימוש ב"שלנו" הרכושני קושר אותו לנכסים הקולקטיביים של האומה, הוא עובר לגוף ראשון יחיד כשמגיע הזמן לתבוע פעולות נחרצות.
הגבול הוא שלנו, אבל הוריתי על המבצע להגן עליו. בני הערובה הם שלנו, אבל הוריתי לצבא לחלץ אותם (נניח). האסטרטגיה הכפולה הזו יוצרת דינמיקה פסיכולוגית שבה גורמים לציבור להרגיש בעלות על נכסים לאומיים, אך תלות בנתניהו להגנתם ולתחזוקתם.
טקטיקה זו נוגעת למושג דיסוננס קוגניטיבי, תופעה פסיכולוגית שבה אנשים חווים אי־נוחות כאשר הם מחזיקים בשתי אמונות סותרות. מצד אחד, אומרים לישראלים שנכסי האומה, גבולותיה, חייליה, אזרחיה, שייכים לכולם.
אבל מצד שני, נתניהו מציב את עצמו כיחיד שיכול לשמור עליהם ביעילות. זה יוצר תחושת תלות: העם אומנם מחזיק בנכסים, אבל אין הוא מסוגל להגן עליהם בלי נתניהו. המנהיג הכרחי. שוטים ממש אף יאמינו שאין לו מחליף.
המניפולציה המתמדת הזו של השפה לא משפיעה רק על התודעה, אלא גם מעוותת את השפה העברית עצמה. בעברית, שפה שמעריכה יעילות ביטוי, הטריקים והשטיקים מכניסים תכונה מלאכותית. למרות רהיטותו של נתניהו, נאומיו יכולים להישמע מסורבלים. זה לא הקצב הטבעי של העברית, אלא צורת דיבור מאולצת ומחושבת המשרתת אג'נדה פוליטית.
אבל הנזק האמיתי חורג מהאסתטיקה של השפה. נתניהו מחריב את השיח הציבורי. שפה פוליטית צריכה לאפשר דיון פתוח ואי־הסכמה בריאה. במקום זאת, הרטוריקה שלו סוגרת אפיקים להתנגדות. אם חיילינו וגבולותינו קשורים באופן מהותי להנהגתו, אז לאתגר אותו זה כמו סוג של בגידה. טשטוש הקווים בין מנהיג לאומה הוא מסוכן לדמוקרטיה. הוא מטפח פולחן אישיות החונק התנגדות.
המניפולציה הצינית הזו של השפה מעוותת לא רק את הנוף הפוליטי, אלא גם את האופן שבו הישראלים חושבים. המלכודות הללו הן תזכורות לכך שבפוליטיקה מילים אינן רק מילים. הן כלי נשק.
בתוספת חוסר האמון סביב האיש העומד למשפט על שחיתויות, נאחז בכיסא כאחוז טירוף לאחר כישלונות בלתי נתפסים, ומקמבן סופי שבוע לו ולרעייתו בלי שמץ של בושה, להטוטי השפה הופכים את נתניהו לדמות מרתקת, שגורמת לאחוז ניכר מהציבור לצאת מהכלים לחלוטין.
הכותב היה העורך הראשי של סוכנות הידיעות AP באירופה, אפריקה והמזרח התיכון (כולל המשרד באיראן) ויו"ר התאחדות העיתונות הזרה בירושלים. הוא מחברם של שני ספרים על ישראל
[email protected]