כבר שנה אני מתעוררת כל בוקר ולא ממש מאמינה שזה מה שבאמת קורה לנו כאן במדינתנו הטובה, ערש ילדותי, אהבת נפשי. כל חיי הבוגרים עברו עליי כששירתי את ארצי וכשדיברתי עליה תמיד בגאווה.
שכונות שלמות שוטחו: הכתב הסעודי נכנס לעיי החורבות בלבנון ולא עמד בקצב
ניקול, נורית, ונסה וניצן: אלו 17 הפרופילים הפיקטיביים של מחבלי חיזבאללה
המדינה הקטנטנה בלב שכונה לא פשוטה, שלמרות כל הקשיים הביאה בחדשנות שלה מזור לכל כך הרבה אנשים מסביב לגלובוס. שבזכות הטפטפות שלה מיליונים ממשיכים לחיות באפריקה, בהודו, בסין. שבזכות הסטנט בלב שפיתחה ניצלים עשרות אלפים ממוות. ובכלל, הבריין פאוור, המשאב הכי חזק שלנו מרתק אלינו כמעט את כל החברות הגלובליות הנחשבות.
הרבה לפני השנה האחרונה שבה נפל עלינו האופל, האסון ב-7 באוקטובר, הרגשתי שמשהו רע קרה לנו. משהו נפרם ב"אנחנו מול כולם", ברקמה העדינה שמצליחה לחבר את כולנו לעם אחד.
לאחרונה אפילו הסמלים שלנו הפכו לחלק מהשבר. הדגל הנהדר שלנו, כחול-לבן, שעליו נלחמים כל השנים, הפך פתאום לסמל המחאה, ומי שתולה אותו בפתח ביתו נסקר בעין בוחנת. והנורא מכל הוא ששנאה פשטה בתוכנו, איבה תהומית בלתי נתפסת.
זכיתי לעבוד עם שני ענקים - ראש הממשלה יצחק רבין והנשיא שמעון פרס - כמעט רבע מאה, ואני חייבת להודות שזה נטע בי ראייה אחרת על הארץ ועל העולם.
או כמו שהנרי קיסינג'ר, מזכיר המדינה האמריקאי, אמר לי, "אם את עבדת עם פרס יותר משני עשורים, יש לך דוקטורט לחזון". אני זוכרת שכשעבדתי בלשכת ראש הממשלה עם רבין, כמעט בכל נאום הוא הקפיד להוסיף את המשפט: "גם אם אני לא מסכים לדעתך, אעמוד על זכותך להשמיע אותה".
היום אם אתה בעל דעה אחרת, אתה אויב העם, אויב המדינה ומותר להגיע אליך הביתה לאיים עליך, על ילדך ואף יותר מזה. היום אנו שומעים יותר ויותר על נבחרי ציבור שמשרתים רק את ה"בייס" שלהם, ולא בשקט אלא מצהירים זאת מעל כל במה בלי בושה, כאילו לא נבחרו כדי לשרת את כל הציבור כולו.
זה מזכיר לי שכשפרס היה נשיא, הוא גזר על עצמו לשמור שבת. הוא אמר "אני נשיא של כל העם". הוא גם פתח את בית הנשיא, לראשונה, לאירועים של יוצאי אתיופיה והכריז כי מאותו היום חג הסיגד יהיה מסורת קבועה בבית הנשיא בירושלים. אני זוכרת שכל הנכבדים הגיעו והיו להם דמעות התרגשות בעיניים.
לא נולדתי כאן, נולדתי בליטא, והגעתי לארץ בגיל 3 לירושלים. ילדותי הקסומה בבירתנו מלווה אותי עד היום. שם למדתי מהמחנכת המדהימה שלי בתיה שלו, אימו של הסופר מאיר שלו, את שמות הפרחים, העצים והציפורים ומהי אהבת מולדת, ובשכונה שלנו היו דתיים וחילונים, עולים מכל המדינות.
פגשתי לראשונה תרבויות אחרות, מנהגים חדשים שריתקו אותי וחלקם הפכו לחלק מחיי. היה לנו ה"ביחדנס" המיוחד הזה של כולנו כאן כדי לשמוח, לגדול, להתפתח, להפריח את המדינה שלנו, לשמור עליה מכל משמר.
אני מודה בכל יום ובכל שעה על הארגון הנפלא הזה: צה"ל – צבא הגנה לישראל. שהוא הרבה יותר מצבא, הוא כור היתוך, הוא מקום שנותן הזדמנות גדולה לכולם, עולים וותיקים, חלשים וחזקים וגם בעלי צרכים מיוחדים. והיום יותר מתמיד משאיר אותנו ביחד, מחבר אותנו ביחד. בעצם הארגון היחידי שמחזיק אותנו כעם אחד. וכמובן מגן ומציל אותנו בכל יום ובכל שעה.
השנה, ביום הכיפורים הזה, אני מרגישה שכולם צריכים לבקש סליחה, סליחה אישית, סליחה לאומית, סליחה חברית, סליחה ומחילה והפקת לקחים גדולה, עמוקה ואמיתית. היום אני מתפללת לשלום ארצי הטובה, הפצועה השסועה.
מתפללת שיזכרו את חטופינו וישיבו אותם הביתה לחיק משפחותיהם, מתפללת שכל חיילינו ישובו בשלום ובמהרה, מתפללת שנמצא נתיבות איש לרעהו, נתיבות של חברות, מתפללת שכל העקורים והמפונים ישובו לבתיהם ושנבנה ונשקם את הגליל והנגב הפצועים ונהפוך את ישראל שוב לגן פורח, למגדלור של אור, לאבן שואבת כמימים ימימה. שנה טובה וגמר חתימה טובה.
