הנה מתחילים טקסי הזיכרון הראשונים ליום הארור של מאורעות ה־7 באוקטובר. מרבית הישראלים והיהודים ברחבי תבל מסתובבים בשנה האחרונה בתחושת בלבול היסטורית. אחת מהשאלות העמוקות הנשאלות היא איך זה קרה לנו. או ליתר דיוק, איך זה קרה לנו פעם נוספת.
שאלה זו מציפה עניינים רבי־חשיבות בכל הקשור לזיכרון ההיסטורי־קולקטיבי שלנו, משואה לתקומה – ומתקומה לשואת ה־7 באוקטובר. ועכשיו שוב מחפשים תקומה לנפש הישראלית והיהודית הפצועה, שכמהה לשיקום.
כוננות שיא: רשימת היעדים שבהם הישראלים נמצאים תחת סכנה מיידית
לא רק נסראללה: המכה שהנחיתה ישראל על לבנון בשמיים
זיכרון קולקטיבי הוא רעיון פסיכולוגי ופילוסופי שמתאר שותפות של קבוצה אנושית לגבי זיכרונות, רגשות וניסיונות משותפים, מתוך אירועי עבר. הרעיון הוא שישנה תחושה של קשר או זיקה רוחנית בין אנשים בקבוצה, שגורמת להם להרגיש כאילו הם חוו או היו שייכים לזיכרון של מה שאירע לפניהם.
זה נכון שאם ניקח את השואה כנתון מספרי לעומת אירועי ה־7 באוקטובר, אז אין כלל מקום להשוואה. אבל כשמדברים על תחושות של אירועי קיצון שנחרתים בנפש ובזיכרון של עם, אז בהחלט ישנם קווים מקבילים, שאת עומקם נגלה, להערכתי, רק בעוד דור או שניים.
מאורעות השואה, והשמירה על הזיכרון שלהם, כבר הופכים אט־אט לאחריותם של בנות ובני הדור הרביעי. הם כבר הכוח המניע של הטקסים, של אירועי הזיכרון בבתי הספר, ואוטוטו אלה יהיו החוקרים העתידיים באוניברסיטאות. הקשרים להיסטוריה עודם חזקים, אך באופן טבעי העוצמה יורדת. סיפורי השואה ייוותרו חדים ומפלחי נפש, אבל הדור הזה כבר כמעט לא יפגוש באופן אישי ניצולי שואה.
צלקות הדור השני יקהו במרחב הזמן וספק אם מי מבני הדור השלישי יודעים לשלוט בפרטי מאורעות משפחותיהם מההיסטוריה: שואה, פַרְהוּד ועוד אירועים קשים שהופנו כנגד היהודים. הזיכרון יהפוך ליותר ספרותי, דרך שירים, טקסטים וסרטים – אך בהחלט לפחות מוחשי.
והנה, פתאום קמו עלינו לכלותנו הטרוריסטים הנאצים החדשים, כפי שרבים נוהגים להגדירם. הם עשו את הנורא מכל שבני אנוש מסוגלים לעשות: אנסו, רצחו, ערפו, חטפו. אותם טרוריסטים ארורים פתחו פצע היסטורי מדמם ויצרו רצף של סיפורי גבורה לצדם של סיפורי שכול, אובדן, יתמות ועצבות קורעי לב. שואה ותקומה.
החיבור הישיר על הרצף ההיסטורי בין מאורעות השואה למאורעות ה־7 באוקטובר יוצר ערבוב של זיכרון קולקטיבי מערער ומבלבל, שאת תוצרו הסופי נוכל לדעת רק בעוד שנים. רק אז נדע מה הילדים הקטנים של הדור הנוכחי יספרו לילדיהם בעוד כ־20 שנה, על איזה רצף היסטורי הם יחברו את מאורעות השואה של לפני כ־80 שנה, הרבה בטרם נולדו, לאותם מאורעות של שואה מודרנית, בה כבר נכחו, ראו ניצולים (נובה, קיבוצים ויישובים), שמעו סיפורים וחיו את המצוקה שהחברה הישראלית נקלעה לתוכה.