לחיסולו של חסן נסראללה היו בעולם, כולל העולם הערבי, תגובות סותרות - אוהדות ומעריצות מזה, עוינות וביקורתיות מזה. אמירה חשובה ואמיתית מכל, גם מבחינה מדינית, הייתה של הנשיא ביידן: "נעשה צדק לקורבנותיו" (אפילו קמלה האריס אמרה משהו על הדם שעל ידי נסראללה, אך מדונלד טראמפ דממת אלחוט). קשה לכתוב מאמר "בזמן אמיתי" כשהאירועים רודפים זה את זה עוד לפני שהמילים נכתבות על הנייר (או במחשב), כך שעדיף לעסוק בנקודות ציון ובהערכות.
השר בן גביר, דעותיך מסכנות את עתיד המדינה והחזון הציוני | זלמן שובל
אירופה מתעוררת - אך ייתכן וזה מעט מאוחר מידי | דעה
הפוגה לא הייתה וכנראה גם לא תהיה בקרוב, אך המטרה העיקרית של ארצות הברית וצרפת בהצעתן להפוגה בת 21 ימים לא הייתה בעיקר לייצב את הגבול בין ישראל ללבנון - אם כי גם זאת, אלא למנוע התלקחות כוללת במזרח התיכון. אמריקה איננה רוצה לרכז עוד כוחות באזור ולהסתבך במלחמה בתקופת בחירות קריטיות, מה גם שעל פי עדיפויותיה המדיניות־צבאיות מרכז הכובד האסטרטגי שלה מופנה למזרח הרחוק ולסין, ובנוסף לכך, ממשל ביידן רוצה להגיע לחידוש הסכם הגרעין עם איראן לפני סיום כהונתו.
גם לאיראן, מעורבות גוברת ישירה איננה נוחה כרגע, הן בגלל חתירתה לחידוש הסכם הגרעין והיתרונות הכלכליים שיצמחו לה מכך, והן מפני שהיא מודעת לחולשתה הפנימית והחיצונית. עם זאת, יקשה על שלטון האייתולות להתעלם מהקשרים האידיאולוגיים והאסטרטגיים עם חיזבאללה שמשמש לאיראן קו הגנה ראשון למקרה של התקפה בידי ישראל או ארצות הברית. במילים אחרות, על איראן להכריע לא רק אם יוקרתו של חיזבאללה שווה את ריסוק לבנון, כפי שנכתב באחד העיתונים, אלא גם אם קמילתו עלולה לסכן את ביטחונה.
סטיוון ארלנגר, העיתונאי הוותיק וכתב החוץ הראשי של "הניו יורק טיימס", מנתח זאת כך: "לאיראן דילמות ברורות. היא רוצה לשקם את הרתעתה כלפי ישראל אך יחד עם זאת למנוע התלקחות רבתי שתגרור גם את ארצות הברית למערכה ושעלולה לסכן את עצם קיום הרפובליקה האסלאמית".
המבצע המדיני, הצבאי, האווירי, המודיעיני, האלקטרוני המשולב של ישראל יצר מציאות חדשה במזרח התיכון כולו ואחת השאלות המיידיות היא אם חמאס, שאיבד את שותפו הבכיר במערכה נגד ישראל, יסיק מכך מסקנות, הן לגבי עסקת החטופים שהכשיל עד כה והן לגבי מעמדו ועתידו בכלל.
מאידך, החיסול של נסראללה והמערכה נגד חיזבאללה יסייעו לקידום השאיפה של ממשל ביידן לשילוב מדיני אזורי, לרבות סעודיה וישראל. הווה אומר: האם כתוצאה מהפגיעה שחיזבאללה ופטרונו האיראני ספגו, כולל התדמיתית, תיווצר מציאות חדשה במזרח התיכון שבה תהיה ידן של המדינות שוחרות השלום על העליונה? זו בהחלט אפשרות, אבל בל נשכח שזה המזרח התיכון ושעלולים לקום שחקנים חדשים שמטרתם שונה בתכלית, וגם לכך יש להתכונן.
קשה לחזות מראש כיצד יורשו או יורשיו של נסראללה (אם נותרו כאלה בחיים) יפעלו עכשיו - הימשיכו בשיגור הרקטות והכטב"מים ויסכנו בכך את המשך קיומם, או שיתרכזו בשיקום ארגונם כדי לשמור על מעמדו כגורם מרכזי בפוליטיקה הלבנונית? ישראל, מכל מקום, צריכה להיות ערוכה לשתי האפשרויות. כך או כך, הסכנה האמיתית היא מאיראן ולא משלוחיה וזה לא תמיד היה ברור להנהגה הישראלית בעבר.
זכור לי שיצחק רבין המנוח סיפר על התארגנות שיעית חדשה בלבנון, לימים חיזבאללה, וטען שרק התקדמות בנושא הפלסטיני עשויה לבלום את הסכנות הצפויות ממנה. אך רבין לא הבין שבשביל איראן לא היה הנושא הפלסטיני אלא תירוץ כדי לקדם את המטרות ההגמוניות והגיאופוליטיות שלה.
במוקדם או במאוחר גם אמריקה, יהיה ממשלה אשר יהיה, תצטרך לקבל החלטות מעשיות לא רק לגבי האיומים הישירים של איראן, אלא גם באשר להיותה חלק אינטגרלי מהציר של סין, רוסיה וצפון קוריאה שחותר לדחוק את ארצות הברית ואת המערב כולו ממעמדו הבכיר בסדר העולמי.
מלחמה או מבצע צבאי מסתיימים כמעט תמיד בהסדר מדיני. לא בהכרח הסכם שלום, אך מתכונת פונקציונלית, לפעמים זמנית, שנוחה לשני הצדדים, ולא פחות מכך לגורמים הבינלאומיים שיוזמים אותה. כך עשוי להיות גם במערכה בין ישראל לחיזבאללה, וברור שמבחינת ישראל המינימום שהסדר כזה צריך להשיג הוא הקמת אזור חיץ נרחב מעבר לגבולה הצפוני, בפיקוח ארצות הברית או נאט"ו, או בשליטת עצמה.
רצוי שמטרה זו תושג בדרכים דיפלומטיות, אך אם ניסיונות אלה לא יישאו פרי, יהיה עליה לשקול גם דרכים אחרות. בשלב זה הלגיטימציה הבינלאומית ובעיקר האמריקאית לפעולות צה"ל נגד חיזבאללה גוברת על הביקורת המגמתית בחלקים שונים בעולם. אך זה עלול להשתנות, כפי שהיה בעזה, כך שהסדר מדיני שיבטיח את הביטחון בצפון ואת שובם של אזרחי ישראל לבתיהם הוא יעד שיש להבטיחו בלוח הזמנים האפשרי הקרוב ביותר.