נדמה שאין הגדרה ראויה יותר לחגי ראשית השנה בעת הזו מאשר הביטוי המוכר "ימים נוראים". ימים נוראים כי כולנו מצפים שהנורא יסתיים, שתכלה שנה קשה ומטלטלת ותחל שנת בשורות טובות. ימים נוראים של עוצמות רגשיות שאנו חווים והתחושות המעורבות שבהן אנחנו נמצאים. מצד אחד סיפוק ושמחה על הישגי הצבא מול חיזבאללה וחיסול האדם המסמל יותר מכל את ציר הרשע ואת האיום הקיומי על ישראל, ומצד שני כאב עצום על כך שחטופות וחטופים נמצאים בשבי חמאס כבר שנה, ומתווה לשחרורם לא נראה.
בפתח שנה חדשה, ההתמודדות עם רגשות מנוגדים שכאלה היא אתגר לא פשוט. חשוב להבין שתחושות של אופוריה מחד, וצער מאידך יכולות להתקיים זו לצד זו. אין צורך לדחוק אותן ולהתעלם מהן, אלא להכיר בהן, לתת להן מקום ולהתמודד עם ההשלכות שלהן.
סער ונתניהו רשמו הישג ראשון יחד: לחצו ידיים בלי להקיא | בן כספית
מותו של נסראללה - רק ההתחלה של סכנה חדשה?
ובכל זאת הימים הנוראים של חגי תחילת השנה צריכים לעורר רצון לפעולה ושינוי המטוטלת הזו, כדי שיפה ושונה ומלאת תקווה תהא השנה הזו. אנחנו נאחזים בכל הכוח בשאיפה לשדר אופטימיות, להיות אופטימיים ולקוות לטוב, כלשונו של הפילוסוף היהודי־גרמני ארנסט סימון בלוך, המגדיר את התקווה כ”אופטימיות עם צעיף של אבל”.
אין כמו תחילת שנה כדי להתרכז בעתיד ולהכיר בקושי ובבעיות של ההווה אך להתמקד בבניין ובשיקום ההריסות. התקווה היא כוח מניע אנושי שמכוון פעולה לעתיד טוב יותר. מבעד לכאוס, לשסע ולמאבק הפוליטי־חברתי שמתקיים אצלנו ברחובות ובמרשתת, נפעל בתקווה גדולה לחידוש הרעות האנושית ובמאמץ לתיקון בין־אישי ולחמלה.
למעטים מאיתנו יש יכולת להשפיע על מהלכים מדיניים או ביטחוניים, אבל לכולנו יש את היכולת להשפיע על המציאות, על החברה, על מיתון תחושות אישיות של בדידות ופחד. נדמה שדווקא החגים הם המקום של חיבור לקהילה - לשתף רגשות, להזדהות ולפעול ביחד עם משפחות החטופים, לסייע למשפחות המגויסים, לעקורים מביתם וכמובן לחבק ולתמוך במשפחות השכולות. זה הזמן להקשיב לאחרים ולפעול יחד. יחד - גם אם יש חילוקי דעות.
השנה, בצד הסימנים המסורתיים עליהם אנחנו מברכים בסעודת ערב ראש השנה, נאמץ סימנים ייחודיים לימי המלחמה, שהציעו מנסחים מגוונים מ”מרכז הטקסים”. אנחנו בסעודת החג בביתנו נתמקד בתמר ונוסיף - "יהי רצון שייתמו ימי שביים של אחיותינו ואחינו, שנעבור מכאב לשמחה ומחורבן לנטיעה". לסלק נוסיף את התקווה - "יהי רצון שנסלק מתוכנו פלגנות ואטימות, קיצוניות ושנאה, ונתמלא באהבת הבריות". לקרא (הדלעת) נוסיף: "יהי רצון שמהאירוע הנורא שקרה לנו השנה, נשמע קול קורא אלינו לפעול לתיקון".
רחל המשוררת מציעה לנו בשירה “בגינה”: בְּבֹקֶר אֱלוּל הָעוֹלָם וָרֹד וְתָכֹל/ מַרְעִיף תַּנְחוּמִין/ שֶׁמָּא לָקוּם, לְהִתְנַעֵר מֵעֲפַר הָאֶתְמוֹל/ בַּמָּחָר לְהַאֲמִין?/ שֶׁמָא בְּלֵב עָנָו לְבָרֵךְ אֶת הָעֹל/ לְהַצְדִּיק אֶת הַדִּין? בֵּין שׁוּרוֹת עֲרוּגוֹת וּתְלָמִים נַעֲרָה תָּבוֹא/ הַבֶּרֶז יִגְעַשׁ/ הִיא מַזָּה רְסִיסֵי חַיִים, אַף גִּבְעוֹל בִּצְמָאוֹ/ לֹא נִשְׁכַּח, לֹא נֻטַּשׁ/ אוּלַי לִסְלֹח לָאֵל אֶת זְדוֹן לְבָבוֹ/ אוּלַי לְהַתְחִיל מֵחָדָשׁ?
אז אולי נתחיל מחדש? לזרוע ולפעול לנחמה, להחלמה ולאיחוי.
הכותבת היא לשעבר יו"ר תנועת “אמונה" - תנועת האישה הדתית לאומית