רוחות הערב התחילו לנשוב ומזג האוויר מודיע לנו שהגענו לסיומו של הקיץ, או לזה אנחנו מייחלים כשהתאריך מראה אוקטובר ועדיין חם. עוד שנה נגמרה, עוד תקופת חגים מגיעה, עוד סיבוב בתוך הנפש שלנו שאלוהים מצווה עלינו.
האם יצא לנו אי פעם לעצור ולשאול "למה?", למה בכלל עלינו להתארגן לכבוד האלוהות הגדולה, להתלבש יפה, לשבת סביב שולחן חגיגי, לבצע מנהגים שמשתנים על פי המוצא והמשפחה ולחשוב על המעשים שלנו בשנה האחרונה? היינו רוצים לתרץ את זה סביב אמירות דתיות וקרבה לאלוהים ולהיות אדם יותר טוב, אבל התשובה היא הרבה יותר פשוטה - כדי לא להשתגע.
חגי תשרי הם נקודת הסיום ונקודת ההתחלה שלנו. ראש השנה, כיפור, סוכות, שמחת תורה - אנחנו מסיימים שנה ואת קריאת התנך ומתחילים מחדש. לכל עם ומדינה יש את נקודות העצירה בזמן שלהם, בנקודות העצירה האלה אפשר לנשום לרווחה ולחשוב כראוי. בין אם זה אנחנו עם יום כיפור, האמריקאים עם חג ההודיה או פסטיבל צ’ינג מינג הסיני, אנחנו כחברה זקוקים לרגע לעצור מהכל.
אפשר לפרש את ה"עצירה" באלף דרכים. בתפילות, בצום, באכילת מאכלים מסוימים, בצעדה, בטקס, בעלייה לקבר או במפגש לקירוב לבבות בסלון. העצירה מהחיים עצמם היא הכרחית, בייחוד כשאנחנו עובדים 5 ימים בשבוע, חיים מלחמה, חושבים כל הזמן על האסון הבא ובעיקר לא מצליחים להשתחרר מהמציאות הנוכחית.
המציאות הנוכחית, היא לא רק מה שקרה בשנה האחרונה במדינה, אלא היא תמיד מתקיימת. המציאות הנוכחית הייתה גם במהלך השואה בגרמניה, בפרעות בקישינב ובמהלך מלחמת העצמאות. בכל רגע נתון, בכל שנה, בכל דור, אנחנו כעם עוברים טראומה משותפת, חוויה שהופכת את כל הצדדים השונים שלנו לאחד. החגים הם אחד מהרגעים שבו אנחנו מתאחדים, מנסים לפחות, ליצור מרחב בטוח מכל השנאה והפילוג והערבים והשואה והארנונה.
אבל ארוחות החג הן ממזמן לא טקס רוחני, כי את הטקס הרוחני אנחנו מבצעים בבית הכנסת. ארוחות החג הפכו לטקס חברתי לכל דבר. כבר דורות ש״ערב חג״ הוא ביטוי לאינטרקאציה בלתי רצויה עם קרובים וקרובים רחוקים. המפגשים האלה הם סכנה עבור האינטריגות המשפחתיות שכולנו מצליחים לשמור עמוק בפנים לאורך כל השנה.
כולם צריכים לצאת מגדרם, לשחק את המשחק, להתנהג למופת ולקוות שהכל יעבור בשלום. גם הרווקים המאכזבים, גם המשפחות הצעירות שהגיעו עם שלושה ילדים בוכים ואפילו המארחים שיודעים שיש סיכוי שהבית שלהם ייחרב. איך אפשר בכלל לתת מנוחה לנפש ברגעים כאלה?
אבל זה מה ששומר אותנו שפויים. הם האנשים שככל הנראה יהיו שם לנצח. יושבים איתכם כל שנה באותו שולחן חג, גם הם לא מבינים איך אתם קשורים אליהם אבל הם כן יעדכנו אתכם בכל הרכילות המשפחתית ופשוט יהיו שמחים לראות אתכם. במיוחד בתקופה הרגישה הזאת, עלינו לשמוח שזכינו בקשרי דם מיוחדים, שנמצאים לצידנו ולא בשבי האויב או נפלו במהלך השנה המדממת שחווינו.
אולי לזה אלוהים התכוון כשברא אנשים כל כך שונים באותם המעגלים - כדי שנרחיב את הדעת ואת הגשר הצר מאוד הזה שהוא תפיסת המציאות שלנו. אולי זו הסיבה לכך שלרגע אחד אנחנו עוצרים הכל, עושים חשבון נפש ומנסים להיזכר בטוב שיש לנו בחיים.