לו סיכום השנה החולפת היה נכתב עד לפני כשבועיים, היו לו צבע ומנגינה שונים. עד אז היה לשנה גוון של צל קודר ומאיים, שהלך ודהה לאיטו מאז השבת השחורה של שמחת תורה אשתקד. אומנם כתשנו את חמאס בעזה והשמדנו חלק ניכר מיכולותיו הצבאיות, אבל כל זה התבצע לאט ובהדרגה. המבוי הסתום בכל הנוגע לשחרור החטופים, יחד עם היעלמותו של יחיא סנוואר אל מתחת לאדמה והאיום החמור מצפון, החמיצו את מצב הרוח הלאומי. המפנה חל ב־17 בספטמבר 2024, כאשר כבמטה קסמים שינה הבומרנג האיראני את כיוונו.
במשך יומיים הומטרו מכות מצרים ממקור טמיר ונעלם על אלפי מחבלים בלבנון. ביהדות מקובל לחשוב על שלושה דברים שתמיד באים בהיסח דעת, בהפתעה: מציאת אבידה, עקיצת עקרב והמשיח. לשלושת אלה אפשר להוסיף את יום הביפרים, שהגיח במפתיע, כאילו נפל עלינו מהשמיים.
מבולבלים ומנסים למזער נזקים: קו פרשת הדרכים של הצוררים בטהרן
"רקדנית בינ"ל מצטיינת": שחר גולדמן בת ה-30 נרצחה בפיגוע ביפו
במחשבה שנייה הוא כולל את כל השלושה: הוא פתח לנו חלון בזמן שנראה בהחלט כמו ימות המשיח, הוא היה עוקץ עקרב ערמומי וקטלני - ובבת אחת אומה שלמה מצאה את המורל הלאומי שלה ואת רוח הניצחון שאבדה לה. זה לא שהשבועיים האחרונים של שנת תשפ"ד מחקו את אירועי השנה החולפת, אבל הם בהחלט הוסיפו לה ממד שהחזיר סומק ללחייה. הגוון שנטה לצבעי יום כיפור 1973 - התחלף בצבעי 5 ביוני 1967.
שנת תשפ"ד הייתה שנת התפכחות. שברו של חלום השלום – היה לשבר, במלוא מובן המילה. להמוני ישראלים נפל האסימון לגבי הכוונות האמיתיות של שכנינו הפלסטינים. המהפכים הקיצוניים של השנה יוצרים קושי מיוחד לבחור את איש השנה שלה.
מאז החל מגזין "טיים" לבחור באיש השנה ובמשך השנים הארוכות שאורי אבנרי בחר בו במגזין "העולם הזה", לא הייתה בחירה קשה יותר מאשר בשנה הנוכחית. זו הייתה שנה של הרבה גיבורים. חלקם היו גיבורים בחלק ממנה. חלקם בחלק אחר ממנה. קשה למצוא מישהו שניתן להגדירו כאיש של השנה כולה. זה המסע שעברתי בניסיון לאתרו בים של אירועים מטלטלים.
הבחירה הראשונה שנראית טבעית היא למצוא גיבור. למשל, חתן פרס ישראל מנחם קלמנזון או אחיו אלחנן קלמנזון הי"ד, שנפל במהלך השבת השחורה במשימת ההצלה של תושבי בארי. זו בהחלט יכולה להיות בחירה ראויה של כל מה שיפה, מרגש ומרומם את הרוח בעם ישראל.
המתנחל מעתניאל שחילל שבת וחג למען פיקוח נפש וחירף את נפשו להצלת קיבוצניקים, שהתנגדו לו בכל רמ"ח, עד שגילו שבעיני האויב גם הם מתנחלים. בטקס קבלת הפרס הסביר האח ששרד מדוע שמו נפשם בכפם ויצאו להציל: "סיכנו הכל מתוך אחוות אחים, ובשביל אח עושים הכל". האחים קלמנזון הם שיר הלל לגבורה הישראלית, אנשי מופת, אבל השפעתם על השנה הזו מוגבלת למקום ולחלק מהזמן. הם לא משקפים ומסמלים את השנה כולה.
אנטגוניזם מקיר לקיר
שני מועמדים טבעיים נוספים הם הרמטכ"ל וראש הממשלה. הרמטכ"ל הרצי הלוי נטל על עצמו את האחריות למחדל של 7 באוקטובר, הודיע שיתפטר בתום המלחמה, אך לא זנח את המערכה לכאוס של חילופי גברי. הוא אומנם נושא באחריות ישירה לחוסר תפקודו של הצבא ביום הפלישה לעוטף, לגמגומים ולחלק מברבורי ה"הסדרה" במהלך הדרך, אבל הוא זכאי גם לאשראי בגין הביצועים המזהירים של צה"ל בעזה ובלבנון. ראש הממשלה נושא באחריות העליונה לניהול המזהיר והזהיר של המערכה כולה, ולהצלחות הכבירות של שני הגופים שעליהם הוא אחראי ישירות, השב"כ והמוסד, הן בסיכול פיגועים והן בביצוע פעולות מזהירות שיפרנסו את שחקני העתיד בהוליווד.
נתניהו עמד במכבש לחצים שהיה מפיל כל גוליבר וגורם לו להרים ידיים ולזעוק "איני יכול עוד", אבל הוא היה חדור מטרה והתכוונן לעבר מטרות המלחמה שהציב לעצמו ולממשלה כולה. הוא סיפק רגעים גדולים בקונגרס ובאו"ם, קיבל החלטות אמיצות כנגד הדרג הצבאי והביטחוני, וחתר לניצחון המוחלט. הוא עשה זאת חרף צונאמי של הדלפות, מתקפות בזויות, ים של כזבים בוטים, שבירת כללי משחק עיתונאיים, יועמ"שית עוינת ושיירה ארוכה של כתבלבים, שכבר מזמן אינם כלבי השמירה של הדמוקרטיה, אלא כלבים אחוזי רלב"ת ונוטפי ריר של שיגעון שנאה עיוורת.
למרות הניהול המזהיר של המערכה, רבים טוענים כי נתניהו לא יכול לחמוק מאחריות למחדל שהוליד אותה, שהוא הראש ולכן הוא אחראי, שהוא היה חלק מהקונספציה ו"זה קרה במשמרת שלו". לכאורה, טענה מובנת מאליה. לאמיתו של דבר, היא נתונה לוויכוח. לו היו מעירים את נתניהו באישון לילה – ייתכן שכל התמונה הייתה נראית אחרת. ולגבי הקונספציה – היא נשענה על מודיעין של "חמאס מורתע", צורך מדיני בהפרדה בין עזה ליו"ש, כדי למנוע הכרה מקיר לקיר במדינת טרור פלסטינית, ובמישור המעשי - היעדר גיבוי מדיני, לאומי וצבאי לכיבוש עזה.
אז מדוע למרות ניהול המערכה המזהיר וכתב הסנגוריה שלעיל, איני בוחר בנתניהו לאיש השנה שלי? ייתכן שיש בכך מידה מסוימת של עוול, משום שאני פוקד לו עוון שנים עברו על השנה הזו. ולא, אני לא מתכוון לכספים שקטאר העבירה לעזה. לכספים אלו הייתה הצדקה, ששירתה את הצורך להפריד בין חמאס לרש"פ, בין עזה ליו"ש, בין היעדר רצף טריטוריאלי לבין מדינת טרור פלסטינית. הטעות שאני מתקשה לסלוח עליה אירעה עשר שנים לפני פרוץ חמאס את גדרות עזה. הייתה זו ההחלטה המופקרת לשחרר את גלעד שליט תמורת יותר מאלף מחבלים, גם לולא סנוואר היה כלול בה.
נעבור הלאה. גלעד שליט מעביר אותי היישר אל מאבקה הנואש של עינב צנגאוקר לשחרור בנה מתן, החטוף בעזה. יש מי שרואים בה לביאה. יש מי שרואים את מאבקה כהרואי. אני לא. אני מתבונן במאבק המאופק, החכם והרגיש שניהל אביו של גלעד שליט לשחרור בנו, ולא יכול להימנע מהשוואה. איך הצליח נועם שליט ליצור אהדה כללית לקייס מקומם ואבוד בבסיסו, לעומת עינב צנגאוקר, שבסיועם של מגישי ערוצי 11, 12 ו־13 מעוררת אנטגוניזם רחב ועמוק לקייס מוצדק ומקובל מקיר לקיר.
צנגאוקר הפכה בעיני רבים למכשיר פוליטי בידי ציניקנים מקרב מובילי המחאה, המשתמשים בה לניגוח הממשלה ומרחיקים אותה מהשגת מטרתה. היות שאיש השנה לא חייב להיות הדמות החיובית ביותר, היו רגעים עד לאחרונה שחשתי פיתוי לבחור בצנגאוקר כאשת השנה, אך היא נפסלה בגלל הצורך לנמק את הבחירה, וליבי לא מלאני לעשות זאת כל עוד בנה בשבי חמאס.
ההפתעה של בן גביר
כך שלבסוף נותרתי עם המקס ומוריץ של השמאל הישראלי, אלו שלטענת התקשורת מנהלים את נתניהו, ודרכו את המדינה: איתמר בן גביר ובצלאל סמוטריץ'. בן גביר הצליח בתפקידו מעל למצופה. הודות לכישוריו המשפטיים הוא הצליח להדוף ניסיונות התערבות נעדרי בסיס חוקי של היועמ"שית. הוא חילק נשק להגנה עצמית לאזרחים רבים, שאכן הפכו לגורם הגנתי משמעותי בנטרול מחבלים.
הוא הצליח לשקם את המשטרה, להעניק גיבוי לשוטרים הממלאים את תפקידם, לטפח גאוות יחידה ולבצע מינויים רבים בשרשרת הפיקוד. מנגד, הוא מתקשה להשתחרר מהצד האנטי־ממסדי בעברו ומייצר עימותים מיותרים עם ראש הממשלה ואיומים קואליציוניים לא נחוצים. אולי בשנה הבאה הוא כבר יתגבר על הקושי הזה.
בינתיים הוא מותיר אותי עם בצלאל סמוטריץ', שוויתר על ניסיונות לקושש אהדה באמצעות גימיקים, ומיום שנכנס למו"מ על הרכבת הממשלה התמקד ביצירת פוזיציה מיניסטריאלית, שתאפשר לו להשפיע על מימוש האידיאולוגיה שבשמה נבחר. התעקשותו על קבלת המנהל האזרחי בעודו שר האוצר הייתה מהלך מחושב לצורך קידום ההתיישבות ביו"ש.
אבל אפילו זה והתמיכה בעסקת החטופים הראשונה לא היו מספיקים לו כדי להיות איש השנה שלי, אלמלא תוכנית הקיצוצים שהכין לתקציב הבא. זוהי תוכנית אמיצה, שמבחנו יהיה במימושה. אם יצליח בכך ויחזיר לישראל נקודות דירוג אשראי, הצלחתו לטווח ארוך מובטחת. סמוטריץ' הוא איש השנה בגלל פועלו לחידוש ההתיישבות ביו"ש והחתירה המתמדת לכך שאויבינו ישלמו בשטחי אדמה, בגלל האחריות הלאומית והגמישות שגילה בעניין החטופים והיות שהוא פועל בממלכתיות ובחוכמה בתחום הכלכלי ונמנע מפופוליזם.
ואם למישהו יש ספק בכך שסמוטריץ' הוא איש השנה – יש מי שדואגים להכתיר אותו בתואר. אחרי שנמאס להם מהרפורמה המשפטית, אחרי שמיצו את חוק הגיוס, אחרי שהתברר להם שאין הסדרה ואין הפסקת אש, שיש מלחמה ושנתניהו רק עולה בסקרים, במעבר גס וחותך עניין הם עברו פאזה: החטופים אאוט, מודי'ס אין - ואיתה הדרישה לפיטורי סמוטריץ'. בן לילה עברו כל הברסלרים, מחפשי הגופות על גדות הירקון ואפילו הלפידים הסבה לכלכלנים. הא ראיה: סמוטריץ' הוא איש השנה.
הכותב הוא נשיא בית הדין של הליכוד
[email protected]