"אין לך מצווה גדולה כפדיון שבויים", חוזרים ומדקלמים את אמירתו הידועה של הרמב"ם יושבי האולפנים ונושאי השלטים ברחובות, בטענה שעל הממשלה לעשות "הכל" כדי להחזיר את החטופים. אלא שבניגוד למה שהיו רוצים שנחשוב, הרמב"ם לא דיבר על מצווה שגוברת על כל המצוות האחרות, אלא על מצווה מתחום דיני ממונות. הוא פסק שכאשר יש בידך כמות מוגבלת של ממון, אזי מצוות פדיון שבויים גוברת על מצוות מתן צדקה לעניים.
אבל מה עושים אצלנו מתנגדי הממשלה? מציגים את מצוות פדיון שבויים כמצוות־על כללית כביכול. ולצורך זה, לקחו את המילה "פדיון" – כלומר לפדות אדם או דבר בתמורה לכסף, דהיינו לשלם כופר – והפכו את משמעותה ל"שחרור", ומדבריהם משתמע – בתמורה כמעט לכל דבר. הם רוצים שנחשוב שהרמב"ם התכוון לכך ששחרור שבויים אמור להיות המטרה הראשונה במעלה של עם ישראל, ובמקרה שלנו, של מדינת ישראל.
אלא שלא אלה הם פני הדברים. המטרה הראשונה במעלה של מדינה – כל מדינה – היא הבטחת עצם קיומה הפיזי וקיום אזרחיה. לפיכך לא ייתכן שאפשר וצריך לעשות "הכל" כדי להשיג שחרור שבויים, וודאי לא לנקוט צעדים שמסכנים את כלל אזרחי ישראל. אלא שרבים ממתנגדי הממשלה תובעים שנפעל בדיוק כך, בדרישתם שהתמורה שלנו לשחרור החטופים תהיה יציאתנו מרצועת עזה, דהיינו בפועל – כניעתנו לחמאס. והמשמעות של הכניעה? סכנה ממשית לעתידנו, גם אם הקוראים לכך מנסים לשכנע את עצמם ואותנו שנוכל לחזור ולכבוש מחדש את הרצועה מיד לאחר שוב החטופים, ועוד לעשות כן "בלי שום בעיות" – כאילו העולם בכלל יאפשר שהדבר יקרה לאחר יציאתנו משם - וכאילו שזה יהיה לחיילינו כמו טיול בפארק.
אז ודאי, צריך לעשות מה שאפשר כדי לשחרר שבויים, אפילו במחיר סיכון חייהם של חיילים (ומי כמוני ומשפחתי יודעים מהו המחיר, כפי שמשפחתו של ארנון זמורה הי"ד יודעת מהו המחיר ששילמה לשחרור ארבעת החטופים שהיו בעזה). אבל להפסיד מיוזמתנו בַמלחמה בתמורה לשחרור חטופים, על כל מה שמשתמע מכך לעתיד המדינה?
האמריקאים לפני זמן לא רב שילמו הון עתֵק כדי להביא לשחרורם של שבויים אמריקאים אחדים שהוחזקו בידי איראן. איני דן פה בשאלה אם זה היה נכון מצד האמריקאים לעשות כן, אבל גם אם הם פדו את שבוייהם בכסף רב, הם לא העלו כלל על דעתם שהתמורה תהיה ויתור על עמדות אסטרטגיות כלשהן, ודאי לא כאלה שהושגו בדם חייליהם, וגם לא העלו על דעתם לסכן את אזרחיהם. שום עם לא עשה כן במקרים דומים של חטיפות, ושום עם גם לא יעשה כן. וכך גם אנו – איננו רשאים לסכן את עתידם של כלל האזרחים שלנו למען השגת המטרה הזאת, נכספת ככל שתהיה.
ההיגיון הפשוט אומר לנו זאת. אלא שמתנגדי הממשלה אינם פונים אל ההיגיון שלנו, אלא אל הרגש, לפעמים אף הפרימיטיבי והפראי ביותר שאפשר להעלות על הדעת. למשל, בהניפם שלטים כמו "מר מוות!", כשהכוונה היא כמובן לראש הממשלה. אבל עיקר מאמציהם של המתנגדים מופנים לא אל רגש השנאה, אלא אל רגש החמלה הטבעי והמבורך שלנו כלפי החטופים. "ומה אם זה היה אביך?", מתנוססת ה"שאלה" בשלטים אחרים. התשובה לכך היא פשוטה. אם היה זה אב של מישהו מסוים, הכאב שלו היה נורא. וזהו.
האמת היא שהכאב שלנו רב גם בלי שמישהו מהחטופים יהיה בהכרח קרוב משפחה שלנו. כולם ישראלים, כולם חפים מפשע, והמחשבה על סבלם קשה מנשוא. אבל ככל שהתחושה תהיה קשה, היא אינה יכולה לקבוע כיצד עלינו לפעול כמדינה. יתרה מכך, אם מי ממנהיגינו היה אביו, בנו, בתו, אשתו או אחיו של חטוף, היה עליו לפסול את עצמו מכל עיסוק בנושא.
לפחות לפי הסקרים, עם ישראל מבין את הדברים היטב ואינו משתכנע מהתעמולה. זאת כי בשכלו – אבל גם בחמלתו על תושבי ישראל שטרם נחטפו אבל ייחטפו בעתיד אם ניכנע – הוא מבין ויודע ששחרור החטופים "בכל מחיר" הוא מתכון לאסון לאומי. יש לי חשד מוצק שגם הרמב"ם, אילו היו מעמידים אותו בפני הברירה הזאת, היה מחליט בדיוק כמו רוב היהודים החיים היום בארץ ישראל.
הכותב הוא רופא, סופר ומחזאי