ישראל ניצבת כעת בפרשת דרכים היסטורית. עד כה נמנעה ישראל להתקיף את מתקני הגרעין באיראן משלוש סיבות עיקריות: החשש ממתקפת טילים קשה של חיזבאללה, היעדר לגיטימיות אמריקאית והמחסור בפצצות חודרות בונקרים. כעת משהוסרו רוב המכשולים וחמאס וחיזבאללה אינם מהווים עוד איום אסטרטגי כבעבר.
למעשה, כל 'ציר ההתנגדות' האיראני מצוי כעת במצב של שחיקה. המיליציות השיעיות בסוריה ומשטר אסד מצויים בשיא חולשתם, אחרי עשור של לחימה נגד האופוזיציה במלחמת האזרחים. המיליציות של 'הגיוס העממי' בעיראק אף הן בתקופת שיקום, אחרי מלחמת ארבע השנים נגד דאעש (2017-2014). החות'ים בתימן ספגו מכות קשות מהקואליציה הסעודית במהלך שמונה שנות המלחמה נגד "אנצאר אללה" (2013 - 2015). גם אם שמרו החות'ים על כוחם, הם רחוקים מישראל מכדי להוות איום משמעותי.
כמו ב-7 באוקטובר: האופוריה אחרי חיסול נסראללה עוד תמיט עלינו אסון
עברו את נקודת האל חזור: האם האיראנים נגסו בפיתיון שהציבה ישראל?
אולי בכל זאת כדאי לחכות להסכם? למתנגדים להתקפה על הכורים באיראן שני נימוקים מרכזיים, האחד הוא שעדיף להגיע להסכם דיפלומטי והשני הוא שאם יהיה להם גרעין הם לא ישתמשו בו. האומנם?
ב-2015 נחתם הסכם הגרעין בין איראן לארה"ב (ובוטל ע"י הממשל האמריקאי ב-2018), הסכם שמבחינתה של איראן רק דוחה את פיתוח הגרעין בעשר שנים, מעין "הסכם חודייביה" מודרני (הפסקת האש של מחמד נביא האסלאם עם עובדי האלילים). הגישה האופטימית (או הנאיבית) לה שותפים מדינות אירופה והממשל בארה"ב, מבוססת על ההנחה שהמשטר בטהראן ימלא אחר ההסכם, וכי במהלך עשר שנות ההסכם יקרה אחד מן השניים: או שהמשטר בטהראן ייפול ויתחלף בשלטון מתון, או שהמשטר הנוכחי יתמתן וישנה את התנהגותו.
אלא מניתוח של ההיסטוריה האיראנית מאז המהפכה ב-1979 עולה כי אלו תקוות שווא. ההנהגה בטהראן מעולם לא צייתה לחוקים בינלאומיים ולא אפשרה אף פעם לפקחי סבא"א להגיע לכל המתקנים. למעשה, סוכנויות ביון חשפו במשך השנים עוד ועוד מתקנים גרעיניים, שהמשטר האיראני ניסה להסתיר.
על כן, הסבירות שהמשטר האיראני יאפשר פיקוח יעיל, הכולל את כל מתקני הגרעין לאחר חתימת ההסכם נמוכה ביותר. לגבי יציבותו של משטר האייתולות, ההיסטוריה מלמדת שהוא שרד טלטלות קשות ביותר והצליח לשרוד. ניתן למנות למשל את מלחמת שמונה השנים נגד עיראק ואת המהומות הקשות של 2009 וגלי המחאה החוזרים ונשנים מאז, כולל מחאת החג'אב, אשר דוכאו באכזריות קשה.
מבחינה אידיאולוגית, מאז המהפכה לא חלה כל התמתנות משמעותית, כי אם למראית עין, נשיאים מתונים כביכול, כגון מחמד חאתמי (1997–2005) וחסן רוחאני (2013–2021) ניהלו סוג של מו"מ עם "השטן הגדול" (ארה"ב), אך הם נותרו למעשה ללא יכולת החלטה אמתית. זהו המצב הצפוי כעת עם הנשיא החדש הרפורמיסט פזשקיאן. נשיאים אלה משמשים כעלה תאנה למשטרו האפל של המנהיג העליון עלי ח'מנאי, יורשו של ח'ומייני.
המשטר בטהראן המשיך להעמיד בראש סדר העדיפויות שלו את שאיפות ההתפשטות המגלומניות מחוץ לאיראן תוך ניצולם של מיעוטים שיעים בעולם הערבי, ואת הדיכוי הפנימי האכזרי של האופוזיציה בתוך המדינה. מדינות רבות בציר הסוני המתון, בראשן סעודיה והאמירויות, חרדות ממה שיניב הסכם הגרעין. במידה וייחתם, יזרמו לאיראן מיליארדי דולרים. יש לזכור כי איראן היא השנייה או השלישית מבחינת מאגרי הנפט והגז במזרח התיכון.
על סמך ניסיון העבר, רוב ההכנסות מהסרת הסנקציות יועברו ל"משמרות המהפכה", לשיקום חזבאללה בלבנון ולחימושן של שאר המיליציות הפרו-איראניות בסוריה, עיראק ותימן. יש להניח, כי אחוז קטן מההכנסות מהסרת הסנקציות אכן יופנה לשיפור חיי האזרח האיראני. סיוע מזערי, בעיקר לשכבות העניות והשמרניות הנאמנות לשלטון, אמור להעניק למשטר אורך נשימה ולגיטימציה מסוימת, במטרה להפסיק את המשך גלי המחאה נגדו. במילים אחרות, הסרת הסנקציות לא תוביל להפלת המשטר. נהפוך הוא, היא תחזק אותו ותבטיח את הישרדותו.
האידיאולוגיה של משטר האייתולות עוצבה מאז מהפכת 1979 על בסיס המופת של רוח ההקרבה של חוסיין בן עלי, 'אמיר השהידים' של השיעה, שיצא למרד אבוד מראש נגד הח'ליפות האומיית ב-680 לספירה. הוא נרצח בכרבלא שבעיראק ומאז מתאבל עליו כל העולם השיעי ודורש את נקמת דמו. אותה מנטליות של הקרבה הנהיגה את איראן במלחמתה נגד עיראק בין השנים 1980 -1988, בה נשלחו מאות אלפי איראנים (כולל ילדים רבים) למותם הוודאי.
ישנה טענה הזויה כאילו יירתעו האיראנים מלשגר פצצה לישראל מחשש לפגיעה בתומכיהם בשטחים או באתרי קודש של האסלאם, בראשם כיפת הסלע ומסגד אל-אקצא בירושלים. אך בשתי מתקפות הטילים האחרונות מאיראן נראו יירוטים מעל אל-אקצא והיו נחיתות טילים בירדן, סוריה והגדה המערבית. נזכיר כאן שהחות'ים שיגרו ב-2016 טילים לעבר העיר מכה בסעודיה. אתרי הקודש היקרים לעולם השיעי ממוקמים בעיראק ברובם (כופה/נג'ף, כרבלא, סמארה וכאזמיה).
הטיעון של איראן שהיא מפתחת כורים גרעיניים למטרות אזרחיות בלבד, לשם הפקת אנרגיה הוא מגוחך, לאור עושרה של איראן בנפט ובגז. עוד יותר מגוחכת הטענה של ההנהגה באיראן לפיה השימוש בנשק גרעיני אסור לפי ההלכה השיעית. האם ישראל יכולה להישען על טיעון תאולוגי זה, לאור קריאתה החוזרת ונשנית של איראן למחוק את "הישות הציונית" מהמפה? כאן חשוב לציין, כי מצווה שיעית אחרת, זו של ה"תַקִיַה" (הסתרת אמונה מתוך זהירות) מאפשרת להם לא לומר את האמת בשעת סכנה, על מנת להטעות את האויב וכדי לשרוד.
יש הסוברים כי איראן תחזיק בנשק גרעיני רק למטרות הגנה, כמאזן לגרעין הישראלי (לפי מקורות זרים). טיעון זה נשען על הקונספציה של "מאזן האימה", לפיה אין כל היגיון בשימוש בנשק יום הדין הפוגע בכל הצדדים. הטיעון אמנם מתאים למדינות כגון בריה"מ (ורוסיה כעת), צפון קוריאה או פקיסטן.
אך למרבה הצער, הוא אינו רלוונטי כאשר מדובר במדינת הלכה הנשלטת ע"י אנשי דת קיצוניים בעלי השקפה משיחית, כאלה המחנכים את הצעירים להאמין בשובו של "האמאם הנעלם" המהדי, אותו משיח שאמור לנקום בסונים על רציחתו של חוסיין בכרבלא, להילחם בשטן (ארה"ב ושליחותיה – ישראל וסעודיה) על מנת להשליט צדק עולמי כביכול.
הסרת האיום הגרעיני, שהוא איום קיומי על מדינת ישראל, אינו בגדר סוגיה פוליטית. אלמלא חוסלו הכורים הגרעיניים בעיראק (1981) ובסוריה (2007), היו דיקטטורים פסיכופטים כמו סדאם ואסד מחזיקים בנשק גרעיני. דמיינו כעת את משטרו של ח'אמנאי עם נשק כזה. איראן תהיה מוגנת מפני מתקפה, בדיוק כמו צפון קוריאה, ואילו ישראל תאלץ להתקיים תחת איום קיומי תמידי.
כעת, אחרי מתקפת הטילים האיראנית, יש לישראל הזדמנות היסטורית לפגוע בכורים באיראן ואולי שעת הכושר הנוכחית לא תחזור. יש לגיטימציה למתקפה, ההרתעה מלבנון הוסרה ברובה, יש יתרון ברור לחיל האוויר הישראלי, יש טילים חדרי בונקרים, ישנה לגיטימיות אמריקאית לתגובה. זו הזדמנות שהחמצתה תהווה בכיה לדורות.
ד"ר ירון פרידמן הוא בוגר אוניברסיטת סורבון בפריז, חוקר, מרצה ומורה לערבית בחוג ללימודי המזרח התיכון והאסלאם באוניברסיטת חיפה. מנהל את הניוזלטר "השבוע במזרח התיכון" שאליו אפשר להצטרף כאן