מדינת ישראל, שנמצאת במלחמה קשה על קיומה בגבולותיה, איבדה לפני כשבוע וחצי עוגן מרכזי בקיומה הפנימי: ערך הצדק. אנחנו בפתחו של מדרון חלקלק, בדרך לאובדן ערכי ומוסרי. החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה, לדחות את ערעור מח"ש בפרשת הריגתו של סלומון טקה ז"ל, היא הרבה יותר ממצערת. היא קשה, מאכזבת, כואבת ומזעזעת. נסתם הגולל על מערכת הצדק בבית במשפט, כלפי יוצאי אתיופיה. שוטרים מכים, גזענים, תומכי אפליה וסתם אזרחים קיצוניים קיבלו גב משפטי ותמיכה מוסרית.
"נהרגו כי הם שחורים, ולא ע"י מחבלי חמאס": משפחת טקה זועמת
ארבע אמירות של אביו של סלומון ז"ל קרעו את חלל בית המשפט בתום הדיון: "גזענות", "אין צדק", "אין מילים" ו־"רק אלוהינו". צעקה של אדם אחד, מוכה גורל, שבא לבד והלך לבד, ומאחוריה ציבור שלם ואילם. אשמה כבדה רובצת על המדינה מזה שבוע וחצי, אשמה שמתגלגלת ברחובותינו כבר שנים. אני מצטרפת לצעקה ומאשימה: אין צדק. אביו של טקה ז"ל וכולנו יחד איתו נשארנו לבד.
המקרה של טקה ז"ל רחוק מלהיות המקרה היחיד של אלימות משטרתית כלפי יוצאי אתיופיה, זאת על אף היותו סמל בעל כורחו. מאז שנת 1997 נהרגו 12 מיוצאי אתיופיה בישראל בעקבות אלימות משטרתית. כולנו זוכרים את דמאס פקדה, חייל בצה"ל אשר הותקף בשנת 2015 באלימות קשה על ידי שוטרים. "למזלו", הייתה מצלמה במקום שתיעדה את האירוע המכוער וזה הופץ ברשתות החברתיות.
ומה אמר המחוזי לפני שבוע וחצי על התנהלותו של השוטר בפרשת טקה? "טעות מקצועית פיקודית". מינוח מוכר מפרשת ביאדגה ז"ל, גם הוא צעיר שנורה למוות על ידי שוטרים. אז, ב־2019, זה היה ניסוחו של בית המשפט העליון. אותו ניסוח שחלחל עד למחוזי של ימינו, למחוזות הקשים של הצדקת אי־הצדק.
שוטרים אמורים להגן על אזרחים באשר הם - ולא להרגם. חברה שבה סופרים עשרות תיקים של אכיפת יתר נגד צעירים אתיופים (על פי נתוני מרכז המחקר והמידע של הכנסת), שתיקי החקירה בעניינם נסגרו - היא חברה מתפוררת.
חברה שבה נרשמים עוד ועוד מקרים של אובדן חיים באינטראקציה בין שוטרים ובין יוצאי אתיופיה - מאבדת את זכותה המוסרית. חברה שבה לא כל אדם מקבל יחס הוגן ומכבד – בשל מוצאו או צבע עורו - סופה ידוע.
אלימות משטרתית ושיטור יתר הם לא "נחלתם" של יוצאי אתיופיה בישראל בלבד, אלא של החברה הישראלית כולה. למותו של סלומון טקה בשנת 2019 גרם ירי אזהרה שגוי, שעלול לחלחל ולפגוע בכל מפגין כיום, בעד או נגד הממשלה או למען החזרת החטופים הביתה בשלום, משאלה שגם אני נושאת יום־יום.
אני מאשימה. הצדק בישראל לא נראה ולא נשמע. לפנינו סימפטום של מחלה ממארת. אם ניכנע להפסד הזמני במלחמה על הצדק - קיומנו כחברת מופת וכחברה בכלל נמצא בסכנה ממשית.
הכותבת היא מנכ"לית אגודת יהודי אתיופיה אשר מלווה את משפחת טקה