המערכה בזירה הצפונית שינתה את תמונת המלחמה. התפנית האסטרטגית הגיעה עם הפגיעה המערכתית הקשה בחוליה החזקה בציר ההתנגדות – חזבאללה, וזו גם הגדילה את חשיבות ההישג של הכרעת יכולותיו הצבאיות של חמאס. מכאן קצרה הדרך להסרת המסכה מעל פניה של איראן ולהבנה כי היא ושלוחיה מצויים, בחלוף שנה מתחילת המלחמה, במבוכה אסטרטגית, כמוה לא חוו בעבר, בטח לאחר עשור של "הצלחות". ואז נשאלת השאלה מה הלאה? לאן ממשיכים מכאן?
מומחים לתורת המשחקים: זו תהיה התוצאה של עימות בין ישראל לאיראן
אין חולק על כך שהמאמץ הצבאי צריך להסתיים במאמץ מדיני שיעגן פורמלית את ההישגים הצבאיים, כנהוג בספרי תורת המלחמה לדורותיהם, אבל בדיון על איך תיראה הרגל המדינית הזו מתגלעים חילוקי דעות. ככלל, ההבחנה היא בין שתי תפיסות עקרוניות באשר ל"סיום העבודה".
1. "תפסת מרובה לא תפסת" - יש לעגן כבר עתה את הקיים, לסיים בהסדרה כלשהי בצפון ועסקת חטופים בדרום ובכך לסיים את המלחמה. ההישגים הצבאיים שלנו מדברים בעד עצמם והשלכותיהם תכינה עוד שנים רבות קדימה. כלומר – "לפרוש בשיא".
2. "להגדיל בשקל ותשעים" - התפנית במלחמה, חולשתו של הצד השני ומצבה הנוכחי של ישראל יוצרים הזדמנות אסטרטגית שלא תחזור - להסתכל מעבר למטרות הפורמליות שהוגדרו למלחמה (ואולי אפילו לשנותן במעט) לכיוון של ניסיון לעצב מחדש את פני המזרח התיכון ואת יחסי הכוחות בו. באופן עקרוני, אני מעדיף את הגישה השנייה דווקא בגלל שההזדמנות לממשה היא נדירה מאוד ופוטנציאל ההשפעה שלה הוא לטווח ארוך - דור עד שניים קדימה.
אז מה בכל זאת היא "מציאות חדשה" או "סדר חדש"? העיקרון המנחה הוא שינוי מאזן יחסי הכוחות במזרח התיכון באופן מהותי. הכוונה היא, שאם בעשור האחרון ומעלה נטו יחסי הכוחות לטובת ציר ההתנגדות השיעי, הרי שעתה יש לדאוג לכך שהציר הסוני יראה בישראל נכס ויחלוק עימה מכנים משותפים, לצד ההרתעה מישראל שנוצרה במלחמה הזו. הדבר יאפשר כינון שותפות אזורית לשנים ארוכות קדימה, שבמוקדה פיתוח האזור כציר שמחבר בין מזרח למערב מבחינה כלכלית ומבחינות נוספות, ובכך בעצם הציר הסוני הוא זה שיהפוך דומיננטי, מוביל ומשגשג - דרך שיתוף הפעולה על פני דרך הטרור וההתנגדות.
מדובר בראש ובראשונה במאבק בין שתי תפיסות, שלראשונה יש הזדמנות להעניק לו גם ביטוי בשטח הפוך לטרור. הדבר גם יפתח פתח להגדרה אחרת של היחסים עם מצרים ואולי גם עם ירדן והחזרתה של איראן והמהפכה האסלאמית לתוך גבולותיה של איראן, וגם זה באופן זמני עד להפלתו של משטר חמינאי (ראש התמנון כשברקע שמועות עקשניות על מצב בריאות רופף של המנהיג הקשיש ושינויי הנהגה מתקרבים שם).
ובכל זאת, בשתי התפיסות לסיום המלחמה, לא מספיק להישאר ברמת הסיסמאות, ויש להעמיק באיך הן אמורות להיראות באופן מעשי על כך בדיוק אני מעוניין להתעכב - "לתת בהן סימנים" ועקרונות שיש להקפיד עליהם בעת מימוש הרגל המדינית סוגרת את המערכה.
1. צורך בהמשגה חדשה למצב אסטרטגי חדש - שימוש בהמשגה הישנה המוכרת עלול לכרסם באופן מהותי בהישגי המלחמה.
2. תקופת ביניים חיונית - שלב מעבר זמני בעזה ובלבנון - בניגוד לאמירות הבינאריות הנשמעות לא אחת מפי פרשנים (הכרזה על סיום המאמץ הצבאי, הסדרה וסיום המלחמה) – לא ניתן לסיים את המלחמה באבחה אחת באף אחת מן הגזרות. אין "הסדר וגמרנו". אפשר לקחת בהקבלה רחוקה פעילות צבאית עוצמתית בשטח, יציאה ממנו ולאחר מכן הצורך לחזור ולנקות את השטח בכל פעם מחדש כשמדובר בפשיטות צבאיות. כך גם, ואפילו ביתר שאת בכל הנוגע לסיום המלחמה: שלב המעבר הזמני (בין מספר חודשים לשנה) הוא הדרך שלנו ליצוק בשטח את היסודות למציאות החדשה ולכל הסדר שייקבע בהמשך. בלעדיו, כל הסדר הוא אסופה של מילים ממעל, שאינן תואמות את המציאות בשטח.
3. הישארות ישראלית בשטח (גם בחלק ממנו) - היא "השוט" היחיד של ישראל להבטיח את אינטרסיה בציר המדיני. כשזה נעשה מרחוק, היכולת הישראלית לעצב את ההסדרים לפי אינטרסיה היא פחותה באופן משמעותי. יתירה מכך, שליטה ביטחונית ישראלית זמנית בשטח היא "נייר הלקמוס" לבחינת האפקטיביות של העקרונות שייקבעו ברגל המדינית, בטרם ניתן יהיה "לשחרר".
4. חופש פעולה מבצעי ישראלי - יישמר בעזה ובדרום לבנון. בלעדיו, יווצר ואקום משמעותי, שאליו ייכנסו גורמי טרור. ניתן אולי לנקוב בפרק זמן של מספר שנים עד לבחינה מחדש של עיקרון זה.
5. פירוז צבאי - יש להגדיר את עזה, איו"ש ודרום לבנון כשטחים מפורזים צבאית. במקביל יש לוודא שמצרים מקפידה כלשונו על הנספח הצבאי להסכמי השלום ושבה להחזיק בסיני כוחות שיטור בלבד.
6. אין יותר "הסדרה" - המינוח הזה שמור לעיגון הפסקות אש עם יישויות טרור בין מבצע אחד למשנהו. היות שאנו לא במבצע אלא במלחמה כוללת, והיות שיישויות הטרור בצפון ובדרום נפגעו אנושות, אין מה לעגן עימן. יתירה מכך, במבחן הזמן וכהפקת לקחים, כל הסדרה עד כה לא בדיוק עמדה במבחן הזמן, והשיתה דווקא יותר מגבלות על הצד הישראלי, בעוד שהצד השני שחק אותה לחלוטין. ההמשגה המחליפה – "הסכם", ולא להתבייש לומר "הסכם שלום" בין ישראל ללבנון. בעזה לא מדובר במדינה ולכן שם אין צורך לפי שעה בכל עיגון פורמלי של המצב שכאמור מטיל מגבלות רק על ישראל.
7. האו"ם על נספחיו (כולל אונר"א) הוא חלק מהבעיה ואינו חלק מהפתרון - אסור שיהיה חלק מהמציאות העתידית בסיום המלחמה - מארבעה טעמים:
א. נקרעה המסכה והוכיח חוסר איזון מובהק לכל אורך המלחמה.
ב. אונר"א פעלה בשירות חמאס ורבים מעובדיה היו פעילי טרור. מעבר לזאת, בחינה של פעילות הארגון לאורך שנים מגלה שחוץ ממנו אין עוד דוגמה בעולם להקמת סוכנות סיוע ייעודית לעם כזה או אחר, דבר שבעצם דאג להנציח את הפליטות הפלסטינית ואת המצב הקיים במקום לנסות ולפתור את הבעיה כפי שאמור היה לעשות.
ג. פעילות כוחות האו"ם בשטח יצרה פעמים רבות מגבלות רק על הצד הישראלי, תוך התעלמות מהצד השני בעקבות חוסר יכולת לטפל בהפרות מצידו.
ד. גורמים מערביים אינם "דוברים את השפה הערבית" על כל המשתמע מכך, ואינם מסוגלים להתמודד, תרבותית ומעשית, עם ציבור מוסלמי והנהגות מוסלמיות. הדבר הוכח היטב לאורך השנים, ואם כבר יש צורך בגורמים מוסלמים שיתפסו את מקומם. זה אמור גם לספק מכנה משותף נוסף עם ישראל.
8. נורמליזציה וחתימת הסכם שלום עם ערב הסעודית כנקודת מוצא וכמפתח למציאות האזורית החדשה - סעודיה אמורה ליטול חלק משמעותי בעיצוב הסדר האזורי החדש, בכלכלת האזור, בכוחות אכיפה בשטח, במימון ובשיקום ועוד. יש לנצל את ההזדמנות האסטרטגית גם אם נדרש "מס שפתיים" בסוגיה הפלסטינית.
9. אין יותר נוכחות איראנית בסוריה - האיראנים היטיבו לנצל את חולשתו של בשאר אל אסד בכדי, הלכה למעשה, להשתלט על חלקים ניכרים בסוריה במישורים הצבאי כמו גם האזרחי. ברור לחלוטין שבמציאות החדשה במזרח התיכון, המשך נוכחות זו לכל הפחות תשמש לשיקום הטרור בלבנון ותאתגר כל עת את הסדר החדש, ואולי אף תהפוך חלקים נרחבים מסוריה למודל חזבאללה בלבנון (ולכן יש לפעול להוצאת כלל גורמי משמרות המהפכה מסוריה כבר עתה ולא להסתפק בפעילות בגבול סוריה-לבנון).
10. כוחות אכיפה ובקרה בשטח - בתקופת הביניים יהיו ישראלים, ולאחר תקופה זו יפוזרו באזור כוחות מוסלמים סוניים שיחליפו את גורמי האו"ם והקהילה הבינ"ל השונים. העיקרון המנחה - רק מוסלמי סוני יודע "לדבר" עם גורמי הכוח השונים באזורים מוסלמים ולהציב משקולת נגדית לעלייה מחדש של השיעים או לכל דריסת רגל איראנית מחודשת בשטח. ניתן לשקול בנוסף שימוש בחברות אבטחה פרטיות אמריקניות ואחרות שכבר התנסו במקומות אחרים בעולם.
11. השלטון האזרחי - אולי הסעיף הכי חשוב למציאות אזורית חדשה ואבן הראשה לדורות הבאים - כבר בשלב הביניים יש לגבש, בהובלה ישראלית, תוכנית חינוך מקיפה בכל מוסדות החינוך ברצועה, ותוכנית מחודשת (בהשראת מה שנעשה בערב הסעודית עד כה ובמדינות ערביות נוספות) לדה רדיקליזציה. את התוכנית יש להרחיב לכל מוסדות הדת, ובמקביל יש לקדם תוכניות רווחה לאוכלוסיה הנזקקת במדינות אלו ובכך לחסום את ציר הכניסה האחורי של איראן וציר ההתנגדות לציבור רחב וגדול במזה"ת.
12. יזימה והובלה של פרוייקטים כלכליים משמעותיים יחד עם הציר הסוני - ידגיש את המכנה המשותף הגדול עם ישראל, את היתרון שיש במיקומה הגיאוגרפי ויספק מטרות מעשיות ומשהו לשאוף אליו בעתיד (כולל שילוב תעסוקה של המונים באזור), בנפרד מטרדות היום יום.
13. יצירת משטר ביטחון משותף לישראל ולמדינות הסוניות בהובלה/שילוב של ארה"ב - מעשית הוא כבר קיים ובא לידי ביטוי בתגובה למתקפות הטילים האיראניות, אבל יש לעגן אותו פורמלית ולהוסיף שורה ארוכה של נדבכים מעשיים כולל מטריית הגנה משותפת, פרוייקטים ביטחוניים כשהדגש בכולם הוא יצירת תלות בישראל באופן בלתי הפיך שלא ניתן לחזרה לאחור.
14. הסכמי השלום יכללו סעיפים מוגדרים לשלום בין העמים ולא רק בין ההנהגות כפי שחווינו עד כה. זה מפתח נוסף למציאות חדשה. הנקודות שלעיל הן המסגרת. יש עוד נקודות רבות שניתן לדון בהן ולהציבן כעקרונות ליום שאחרי.
לראשונה מזה זמן רב, נוצרו התנאים האסטרטגיים באזור למציאות אזורית חדשה/הסדר החדש. מצב שבו הממשל בארה"ב צפוי להתחלף ושציר ההתנגדות השיעי מצוי במכובה אסטרטגית גדולה, שטרם ראינו את סופה (יתכן שהיא תוחרף בעקבות התגובה שמתכננת ישראל באיראן). זו הזדמנות של פעם בדור אם לא פחות מזה, ויש לאמצה במקום "להסתפק במועט" ולדבר על הסדרה כזו או אחרת שזה השיח הישן המוכר לנו בעשורים האחרונים.
כדי לאמצה, יש להכין כבר כעת מאמץ מדיני ולהתחיל לעבוד במקביל למאמץ הצבאי, ולא להמתין עד לסיומו. יש להכות על הברזל בעודו חם ובמקביל לשיחות גישוש מדיניות כאלו או אחרות אולי לשקול קיומה של פסגה אזורית בהובלת ארה"ב. זו תסייע לישראל לעגן את המאמץ הצבאי ולסיימו, כך שיהווה בסיס איתן להמשך.
סא"ל במיל' עמית יגור הוא לשעבר סגן ראש הזירה הפלסטינית באגף התכנון בצה"ל ובכיר לשעבר במודיעין זרוע הים