זה איננו זמן לטקסים. עוד לא. אירועי אבל וזיכרון כן, אבל לא טקסים “ממלכתיים” כשאחריותה של ה”ממלכה” לאסון ה־7 באוקטובר במחלוקת והחטופים והשבויים טרם חזרו אלינו. בינתיים גם ברור, כפי שגם האמריקאים הודיעו, שאין סיכוי לעסקה עם חמאס שרואה בחטופים תעודת ביטוח כללית ואישית וכי רק בפעולה צבאית ניתן אולי להושיעם. המלחמה עוד לא הסתיימה, לא בדרום ולא בצפון. גם לא הקורבנות, וחיילינו ממשיכים לחרף את נפשם יומם ולילה בכל החזיתות וגם לציבור עוד נכונים מבחנים.
עם זאת, אי אפשר שלא לציין את הסמליות שבהבדלים בין ה־7 באוקטובר 2023 - הרפיסות, הבלבול, ההזנחה והכישלון ברוב התחומים והרמות - לנחישות, להתעוררות ולאחדות המעשה של ישראל ב־7 באוקטובר 2024. ה־7 באוקטובר אשתקד ייכנס לתולדות עם ישראל כיום שבר לאומי, כמו ט’ באב, אך אם נרצה, גם כיום של ראשית ההתחדשות הלאומית ושל סגירת השורות.
אומנם יש מי שחזרו לסורם בשני הצדדים של השסע הפוליטי ומתעלמים לא רק מהמערכה הנוכחית אלא גם מכך שעומדת לפנינו מערכה אפשרית קריטית עוד יותר נגד איראן. כפי שכתב אהוד מנור המנוח בזמנו ושרה גלי עטרי, “אין לי ארץ אחרת” - וזאת שעת חירום לאומית.
צודק אבל לא חכם: במקום לחוקק חוקים נגד אונר"א - זה מה שישראל צריכה לעשות
הזדמנות היסטורית וחד פעמית: כך ישראל תוכל לייצר מציאות חדשה במזרח התיכון
במאמר (בעיתון זה) למחרת יום הדמים הנורא ההוא כתבתי “איך להסביר את מה שנראה ככישלון מודיעיני כה קשה, הן אסטרטגי והן טקטי, בנוסף לקריסת הקונספציה הטכנולוגית בקשר להגנה על הגבול, את הכשל הצבאי, התכנוני והביצועי... גם את הצבא החזק ביותר, צה”ל אכן חזק, צריך לדעת להפעיל” - ובמאמר מאוחר יותר (במקום אחר) הוספתי: “משפטים אלה ממצים את מה שוועדת חקירה תצטרך לבדוק, לרבות המהלכים המדיניים שקדמו ל־7 באוקטובר”.
זכור המופע לאור מצלמות הטלוויזיה של כל צמרת מערכת הביטחון הישראלית, שבה הצהיר מי שהיה שר הביטחון ב”ממשלת השינוי” שסוללת הביטחון בעלות של מיליארדי שקלים והגדר בגבול הרצועה (שהופלה אחר כך על ידי טרקטור פשוט) “מעניקים לנו ביטחון הרמטי”. היו אז מי ששכחו את מה שלימדונו בן־גוריון וז’בוטינסקי - שכוחנו הצבאי ויכולתנו להגן על עצמנו הם תנאי לקיומנו בחלק מסוכן זה של העולם. קשה שלא לחוש שגם רעיונות בלתי בשלים כגון הפיכת צה”ל ל”צבא קטן וחכם” או ל”צבא מקצועי” גרמו לכך שחלק מהפיקוד העליון שכח שתפקידו הוא שליחות ולא רק מקצוע.
ה”קונספציה” שלפיה חמאס מורתע וניתן לקנות שקט בכסף ועל ידי שיפור המצב הכלכלי ברצועה הייתה נחלת רוב הדרגים המדיניים בשני הצדדים של המתרס הפוליטי וגם של חלק מהציבור. גם את חלקו של בנימין נתניהו במהלכים שהובילו ל־7 באוקטובר אין לכחד ויש להניח שגם הוא איננו מתכוון לכך. אך כשאומרים “אתה הראש, אתה אחראי” - יש לנהוג ללא איפה ואיפה ולזכור גם את המהלכים הצבאיים והמדיניים החשובים בהובלתו מאז - ואת אלה שעוד יהיו.
החלטות במלחמה מתבססות לא רק על יכולות ומטרות אלא גם על תמונת המצב של הצד השני, וחמאס, שכפי שאנחנו יודעים גם ממסמך שהתפרסם בתקשורת הזרה, שוכנע בעקבות מה שראה וקרא בתקשורת הישראלית על האנדרלמוסיה הכללית סביב הרפורמה המשפטית שצד אחד ניסה לקדם בפזיזות, בחוסר תבונה ושיקול הדעת המתחייב מנושא חוקתי כה כבד - והצד השני ראה בה קרדום לחפור בו כדי להפיל את הממשלה הנבחרת (בנוסף לסוכניו השונים שהסתובבו בשטח ישראל) - ומההפגנות בקפלן, מול הכנסת ובקיסריה ומאיומי “הסרבנות” - שזאת שעת הכושר שחיכה לה.
אך לא רק המודיעין הישראלי טעה, אלא גם זה של חמאס - שתוך זמן קצר נוכח לדעת שטעה וכי לא הבין את האופי האמיתי של הציבור הישראלי. הוא לא ציפה לראות מולו תוך ימים ספורים צבא גדול, מאורגן ומצויד היטב שנחוש לא רק לנקום ולהעניש, אלא מה שחשוב יותר, לשים קץ לשלטונו וליצור מציאות מדינית וביטחונית חדשה בשטח.
צבא שגם “הסרבנים” לכאורה לא נפקדו משורותיו. המונים התייצבו למילואים והייטקיסטים מעמק הסיליקון גדשו מטוסים וחזרו ליחידותיהם. במקום ישראל מתפוררת חמאס ראה מולו ישראל נועזת, מקורית ומתוחכמת. הוא כנראה גם לא ציפה שאמריקה בראשות הנשיא ביידן, על אף מחלוקות מזדמנות, תתייצב כפי שהתייצבה לצד ישראל.
ואולם, ככל שעוברים הימים מתברר שעדיין איננו קרובים לסוף המלחמה ושהמערכה האפשרית הקריטית ביותר, זו נגד איראן, עוד לפנינו - ולכך השלכות הן מבחינה פנימית והן מבחינה צבאית - ואולי אף עולמית.
תומס פרידמן, הפרשן המדיני (והלא תמיד אובייקטיבי לגבי ישראל) כתב במאמרו האחרון שאחרי ה־7 באוקטובר העולם נחלק למדינות שוחרות שלום שרוצות לשלב ידיים כדי לקדם את רווחתן וכלכלתן, גם אם לא כולן דמוקרטיות מפוארות - ול”קואליציית ההתנגדות” בראשות רוסיה, איראן וצפון קוריאה שבאלימות ובברוטליות (לדעתו סין עדיין פוסחת על שתי הסעיפים) מתכוונת לשים לאל את המטרות הנ”ל ומאיימת על שלום העולם כולו. ראש ממשלת ישראל בנאומו בעצרת האו”ם נתן לכך ביטוי מדויק: המאבק בין הברכה ובין הקללה. התהיה זאת שעתה הגדולה של הברכה?