מתוקף עבודתי כעורכת של המגזין הזה, אלפים רבים של מילים עוברים תחת ידיי ולנגד עיניי מדי יום. אבל 7 באוקטובר הותיר אותי, למשך זמן רב, ללא מילים. זה לא שלא היו מילים. הן פשוט לא הספיקו. לא הספיקו כדי לתאר את מה שלא ניתן לתיאור, כדי להעביר את מה שלא ניתן להעלות על הדעת, כדי להמחיש את מה שלא ניתן באמת לקלוט.
כמה פעמים השתמשתי מעל גבי דפים אלו, וגם בשיחות פרטיות או מקצועיות, במילים “בלתי נתפס”. ולא רק אני, ולא רק פה, כלי התקשורת התמלאו השנה בכותרות עם צמד המילים הזה, על הטיותיו השונות, עד שהוא כבר כמו נשמע שחוק, אבל השנה האחרונה לימדה אותנו שיש דברים שלא משנה כמה נשמע ונקרא עליהם, הם יישארו בלתי נתפסים.
צודק אבל לא חכם: במקום לחוקק חוקים נגד אונר"א - זה מה שישראל צריכה לעשות
הזדמנות היסטורית וחד פעמית: כך ישראל תוכל לייצר מציאות חדשה במזרח התיכון
הרי אין שם תואר בשפה העברית שבאמת יכול לתאר אובדן של משפחה שלמה שנמחקה באכזריות מעל פני האדמה ביום ארור אחד. זהו אובדן כבד, אובדן כואב, אובדן נוראי – אבל כל המילים הללו, יחד ולחוד, לא מעבירות את עומק והיקף הכאב והזעזוע. ואין גם שום מילים שניתן להשתמש בהן כדי לתאר את הגיהינום של אם או אב שרואים את ילדיהם נרצחים לנגד עיניהם, או שתוך כדי שיחה איתם שומעים אותם ברגעיהם האחרונים.
או את האימה בעיניה הקרועות של אם מוקפת מחבלים שנחטפת לעזה עם שני ילדיה. כך ששוב ושוב מצאתי את עצמי משתמשת בצמד המילים “בלתי נתפס”, שאולי הסביר בצורה האפשרית היחידה את העובדה שאת מה שראינו ושמענו באותו יום, ובימים הארוכים העצובים שאחריו, המוח פשוט סירב לתפוס.
ימים אחרי ה־7 באוקטובר, הרגשתי שאני קולטת כל יום מחדש שהאסון הזה, שהתיאורים שלו נשמעו לקוחים מתקופות אחרות בהיסטוריה, באמת קרה כאן, על אדמת מדינת ישראל, בשנת 2023. לפעמים, גם היום, שנה אחרי, עדיין קשה להאמין.
***
בחלק ניכר מהשנה החולפת התקיימה פה שגרה כלשהי. המסעדות די מלאות, וכך גם מתחמי ההופעות, אולמות התיאטרון ובתי הקולנוע, החגים צוינו, גם אם לא ממש נחגגו, ונתב”ג באוגוסט נראה כמו נתב”ג באוגוסט.
אומרים שזה מעיד על חוסן לאומי. זה כנראה נכון. ואולי זה גם מנגנון הדחקה. רק שאין מנגנון משוכלל מספיק שיכול להדחיק באמת את המציאות. כי מתחת ומעל לשגרה הזו, עננת עצבות, צער ויגון מלווה מדינה שלמה – על הקורבנות של ה־7 באוקטובר, על השבר הנורא, על מחיר הדמים הכבד של המלחמה, על התמונות שוברות הלב, עם מסגרת שחורה, של החיילים הצעירים, שהם באמת טובי הבנים, לצד כאב וחרדה לשלום החטופים, ש־101 מהם עדיין, גם עכשיו, נמקים במנהרות בעזה – גם זו עובדה בלתי נתפסת.
המרחב הציבורי מספק, וטוב שכך, תזכורות גם למי שרוצה להתנתק: סטיקרים עם משפטי מפתח ומנטרות של הנרצחים והנופלים, שלטי “יחד ננצח”, פוסטרים של חטופים וסרטים צהובים. האישי הוא לאומי. והשגרה היא רק למראית עין.
העובדה שמאז אותה שבת ב־06:29 ועד היום, יום הזיכרון הראשון ל־7 באוקטובר, נמשכת מלחמה קשה, שאת סופה אנחנו לא רואים, וש־101 אזרחים ישראלים – מתינוק ועד סבא, עדיין מוחזקים בשבי - לא מאפשרת לנו כאומה לעבד באמת את מה שעברנו ולהתמודד עם הטראומה הלאומית. רק לפני כמה ימים איחלנו אחד לשני שנה טובה, או לפחות טובה יותר. החיבור בין סיומה של השנה העברית תשפ"ד ובין ציון יום השנה, מעורר ציפייה מסוימת לפתיחת דף חדש. אבל מלחמות, כבר למדנו, אינן מתחשבות בלוח השנה.