לפחד על עצמך, להדחיק, להרגיש אשם ששרדת: שנה ל־7 באוקטובר | דעה

היום ה־7 באוקטובר. אכתוב זאת שוב, כי כנראה שזה לא נקלט עד היום. היום ה־7 באוקטובר. לפני שנה התהפכה עלינו הקערה, ואז התהפכה שוב כל כך הרבה פעמים עד שנפלה על הרצפה ברעש נפץ מקפיא דם. ונשברה לרסיסים קטנים שאי אפשר לאסוף, גם לא אחרי 12 חודשים. 101 מהרסיסים הללו עוד ממשיכים להישבר לאלף חלקים בכל דקה שעוברת. האם אפשר בכלל לעשות סיכום שנה כשכל יום הרגיש כמו משימה בלתי אפשרית?

אני חושבת שמשהו כמו חודשיים לקח לנו להתאושש מההלם הראשוני. לנו, כבני אדם חברתיים עם חלומות ושאיפות, עם חיים, אהבות, שנאות ותחביבים, עם רצון לעשות דברים בשביל הנפש. עד אותו רגע אני חושבת שהיינו בסוג של הישרדות. עוד יום, עוד נשימה עמוקה, עוד צלע שנתפסת כי נשמת יותר מדי חזק.

בקטאר טוענים: "מאז תחילת המגעים לא היה קשר ישיר עם סינוואר"
"עומדים כאן היום למרות הכל": בעוטף התייחדו לזכר הנרצחים

לפחד על הקרובים אליך, על עצמך, על מידת החשיפה שלך לזוועות, להרגיש אשמים על שאתה חס על נפשך השברירית. לחוש אשמה על התחושות הקשות שהופנו כל אחד כלפי עצמו. לנסות להימנע בכל מחיר מהרשתות החברתיות, כי כל הפיד מלא בתמונות של נעדרים דאז. להודות על הקיים, להבין שלרוע מזלנו ניאלץ לחיות במדינה שיש לה פצע שלעולם לא יפסיק לדמם. לתהות מה היה קורה לו לא היינו ישראלים, להבין בהתפקחות כואבת שמדינת ישראל היא כל עולמנו ושלא היינו מוותרים על הזכות הזאת לעולם. 

אחרי האבל העמוק, שבעצם לא הסתיים מאותו רגע ואילך, נותרנו אנחנו. פה ושם שמחות קטנות, חטופים חוזרים, רגעים מרגשים של חיילים חוזרים הביתה אל המשפחות ומרימים את הילד או הילדה גבוה עד השמיים.

גם רגעים אישיים חביבים מדי פעם, חבר טוב, כוס יין שאיכשהו מצליחה לנקות את הנשמה, מילה יפה שאמרו לך, מתנה שריגשה אותך, העציץ שלך שפתאום הוציא פסיפלורות, רגעים משפחתיים ששווה לנצור. אוכל שגורם לך לצאת מגדר הרגיל. אבל מעל הכל עננה שחורה וסמיכה, מושכות שאנחנו מתאמצים בכוח לאחוז משתי קצותיו, בידיעה שרגע אחד של שחרור יכול להמיט עלינו אסון. אסון שכבר קם עלינו לכלותינו. 

והנה הגענו לשנה. החטופים עדיין לא כאן, הממשלה עודנה בשלטון, ואנחנו, הצעירים המהלכים בין הטיפות ומנסים לבנות את עצמנו במדינה שיציבות אינה מנת חלקה, ניצבים על התפר. הידיעה שאנחנו חייבים לשמור על הקיים בכל מחיר, גם אם הקרקע היא ליטרלי מיטת מים, מרגישה כמו חוסר אונים. המבוגרים שאומרים שמזל שהם סיימו את החלק של ה'בואו נבין מי אני', כי כנראה שהם היו תקועים בלופ של שאלות. מה יקרה במדינה הזאת? באיזו ארץ יחיו ילדיי? איך אפשר לחשוב על חתונה כשלא מעט אזרחים הופקרו לגורלם? ועדיין מופקרים?

והלוואי שזה הכל עד לכאן 

יום אחרי, לא ידעתי איך נשרוד כאן עם התחושות הללו. איך נחזור לעשות דברים יומיומיים כאלה. נתלונן שאין לנו כוח לעשות ספורט. חזרנו. חזרנו גם לשנוא, להתווכח, לקלל מכל הלב, לשכוח שקיבלנו ציווי להפסיק לריב על שטויות.

הספקנו להשתלח גם השנה על תפילות יום הכיפורים, כמו בשנה שעברה, להגדיש את הסאה ולתייג עוד אנשים כשמאלניים או ימניים מדי עבורנו, ולצבוע בצבע אחד את מי שפגשנו, גם אם לראשונה. טינפנו ברשתות, בארוחות ערב, בתור בסופר, הוכחנו שלא למדנו כלום למרות שנפגענו כל כך הרבה. בניגוד לשנה שעברה, גם ראינו נקודות אור – לא מעט חרדים הודיעו על כוונתם להתגייס. אך נכון ליום זה, מדובר בטיפה בים. מבורכת, אבל טיפה.

הגעתי לראש השנה והודיתי על הדברים הפשוטים. כי חייב, ויש הרבה כאלה. כמדינה, עדיין לא הגענו למצב בו הקולות הקיצוניים, המפרידים, אינם חלק מהשיח עוד. רגע בו ההודיה על הקיים מובילה לחוזה בינינו. עדיין מותר להתווכח על ריאליטי וסדרות, ואפילו לצפור בכביש. לצערי, אנחנו לא שם. מפולגים מאין כמותנו, אנחנו צועדים אל עבר יום השנה הזה. יום שצילק אותנו לעד, ומוסר השכל אין. 

אמשיך להגיד בכל מחיר שלעולם אישאר כאן, וזה ימשיך לקרות. כן הייתי רוצה לדעת שיש פה מספיק שרוצים בכך כמוני, ושמוכנים לקחת חלק בעגלה המיטלטלת. בשלום, באחדות יחסית, בחברות לנשק, לטוב. ועצה ממני, הקטנה, שנולדה בשיא המתיחות הפוליטית והחברתית אי שם בנובמבר 1995, שהתפוצצה ברצח רה"מ לשעבר יצחק רבין - בואו לא נתבשם יותר. לא מההצלחות הצבאיות הכבירות ולא מהחיסולים שטופחים לנו על השכם. נתחיל ללקק את הפצעים כשהחטופים יחזרו, ואז – אנחנו צריכים להיות חברה טובה יותר. בשבילנו. כדי שלא נגיע לאותה נקודה בשנה הבאה כשאנחנו על סף תהום.