חשיכה גדולה נפלה עלינו היום לפני שנה. גם העיניים שראו הכל, מלחמות, מוות, דם, נעדרים וחטופים, לא ראו את המראות האלה, שאנחנו נחשפים להם עכשיו יום וליל. הימים האלה הם ימים היסטוריים, הרבה שנים קדימה, נסתכל עלים במבט לאחור, מבט חוקר ובודק, נשאל את עצמנו האם זה אכן היה ולמה.

ארכיון המדינה יוצא בפרסום המסכם את מלחמת יום כיפור

ה״למה״ הזה מלווה אותי מאז השבעה באוקטובר, טורד את מנוחתי יום ולילה. לפני חמישים ואחת שנה, בדיוק בעת הזו נסחפתי אל המערבולת ששמה מלחמת יום הכיפורים. הדמיון בין אז לבין היום מחולל תימהון ופחד. איך יתכן שההיסטוריה חוזרת על עצמה, באותה מידה של דיוק והתאמה? גם אז הופתענו, גם אז חששנו שסופה של המדינה מגיע וכי לא נוכל לעצור את הנחשול של התוקפים אותנו. גם אז, התאוששנו.

לאלה מאיתנו שחשים כי אין דברים מקריים בעולם הזה וכי יש כוח עליון שמכוון את הדברים צריך להזכיר את העיתוי. פעמיים האסון הזה מתרחש באותה תקופה בדיוק. לוח השנה היהודי מתייצב על חגי תשרי, על ראש השנה, יום הכיפורים, ימים נוראים. לוח שנה של חשבון נפש, של הרהורים וערעורים על מעשי ידינו ועל מקומנו בעולם הזה והדברים קורים מחדש. אין לי הסבר הגיוני לכך.

כאשר אני בכל זאת מבקש פתרונות, כי אנחנו הרי אנשים שכלתניים שמאמינים כי לכל אתגר יש פתרון ולכל שאלה תשובה, אני מוצא אותה בתכונה אחת שמתחדשת והולכת אפילו בעצם הימים האלה, היהירות.

מותר לנו להתגאות במעשה ידינו, בהחלט, מעשה הבניה של המדינה הזאת, תקומת הציונות שהבשילה לכדי עצמאות יהודית בפעם השלישית בהיסטוריה שלנו היא אכן אירוע יוצא דופן בהיסטוריה היהודית ואפילו העולמית. וכן, אחר כך בניית החברה, עם שמתקבץ מכל קצוות העולם, שמכונן דמוקרטיה ומוסדות דמוקרטיים יציבים, כוח המגן, צה״ל, כלכלה ותרבות ומדע שצומחים והולכים באופן מעורר השתאות.

זאת הגאווה, גאווה גדולה ומוצדקת, אך בינה לבין היהירות מתחבא איזה מרחב קטן, סמוי, וכאשר חוצים אותו, במשים או שלא במשים, מתחולל אסון. כך קרה לנו בחלון הזמן בין מלחמת 67 לבין מלחמת 73. בדיוק. יצאנו ממלחמת ששת הימים בטוחים בעצמנו ובכוחנו, ״שינינו את פני המזרח התיכון״, נשמע מוכר, ואז הגיעה מלחמה 73 ולימדה אותו פרק בהלכות צניעות, פרק כואב שעלה בחייהם של אלפים.

במרחב הזה, בין גאווה ליהירות, עלינו להצטייד במידת הצניעות, להסתכל שוב אל ההיסטוריה היהודית וללמוד ממנה. מצד אחד, הצורך היהודי הקיומי להצליח לפרוץ לעולמות חדשים ומן הצד האחר לא להתבלט, לא למשוך אש, לא לעורר אויבים מרבצם.

היהירות, הגאווה היתרה, הכשילה אותנו פעמיים בהיסטוריה של מדינת ישראל. זה הלקח שעלינו להפיק מאירועי שבעה באוקטובר 2024 ומהשישה באוקטובר 1973, וגם בעת הזו ובימים האלה ממש. מבטנו מתנשא מעל המזרח התיכון.

הדיבור הזחוח, המזלזל באויב תחושת שכרון הכל, הם מטעים ומרמים. עלינו להיגמל מהם עכשיו ובעתיד. בעיצומה של המלחמה הזאת, המתארכת והולכת, רבים שואלים עצמם מה יהיה. זוהי אולי השאלה היהודית הטיפוסית ביותר, אז מה יהיה, לפעמים מצטרפת איזו אנחה כבדה. גם הומור יהודי היה פה פעם וההומור בריא דווקא בעת מצוקה. וכאן עלינו בהחלט להיאחז בהיסטוריה שלנו, הקרובה והרחוקה, להיזכר במשברים, באסונות שפקדו אותנו ולראות כי אחרי ככלות הכל, החיטה צומחת שוב, כדברי השיר, והיא צומחת.

מכל אסון שפקד את העם היהודי הוא חזר בו גדול. כושר ההישרדות שלנו השתכלל והתחדש. היהדות למדה להעתיק את עצמה מחוץ לארץ ישראל למקומות חדשים, לגלות ולשוב. העם היהודי מצא דרך לחדש את עצמו וכן, לחזור לארצו שלו בכוחות מחודשים ובאמונה גדולה. לכן, אסור שקשיי המקום והזמן, והם אכן קשיים של ממש, יסנוורו אותנו ויעוורו אותנו. אנחנו אכן רואים אור בקצה הדרך.

זה האור שיחזיר אלינו את חטופנו. זה האור שישיב את חיילנו מעזה ומלבנון, זה האור שיחדש את החברה הישראלית התוססת והיצירתית, שיעניק לה שוב את החיות ואת הדינמיקה שלה. כוחות הנפש שלנו עצומים...אני מאמין בהם. לכן, בע״ה ובעזרת ערכיים היסודיים האמיתיים של ישראל, עוד נשוב.

כדברי שירו של יורם טהר-לב, “לילות״:
נשוב של התלתן, אל משעולי הלחם,
זמזום הממטרות בין שמש לצל
רעינו השכוחים קוראים לנו ללכת,
רעינו היפים מעמק יזרעאל.
נשובה אליהם שטופי שמחה ודמע,
אל המסע נצא, עוד תרמילנו קל,
האם זוכרים אותנו עוד שבילי העמק
האם כאז בימי עוד נוצץ הטל.
עוד נשוב.

ד״ר נחמן שי הוא דיקן המכון ללימודי יהדות בירושלים, לשעבר שר התפוצות ודובר צה״ל