יום הכיפורים קורא להתבוננות פנימית, לסליחה ולתיקון אישי. התפילה ובקשת המחילה הן אישיות, אך תפילת ה"וידוי", מרכיב מרכזי בתפילות יום הכיפורים, מנוסחת בלשון רבים - "אשמנו", "בגדנו", "דיברנו דופי", "חטאנו לפניך". מסתבר שגם באירוע כה אינטימי, של התייצבות האדם מול בוראו, מתקיימת זיקה בין האני ובין החברתי. וכך נדרשת המחויבות הפרטית שלנו להתייחס לבחינת משמעות היום המיוחד הזה, יום הכיפורים, גם בהקשר חברתי וציבורי רחב.

עבורי ועבור בני דורי, יום הכיפורים מתקשר כבר מעל 50 שנה למלחמת יום הכיפורים. אין תפילת יום הכיפורים מאז שבה אינני נזכרת בהיאחזות הנח"ל שלי ברמת הגולן, וליום הדין מצטרף זיכרון החברים שנפלו, זיכרון הנעורים שבאו פתע אל סופם. השנה הזו, המטלטלת והקשה כל כך, והעובדה שעדיין נמצאים חטופות וחטופים במנהרות הרשע של חמאס, שעדיין נהרגים ונפצעים חיילות וחיילי צה"ל.

שעדיין עשרות אלפים עקורים מביתם, החזירה בעוצמה את המעברים בין האישי ללאומי ולחברתי. השנה הזו מוסיפה נדבך של משמעות פנימית ליום הכיפורים. הצירוף הקשה הזה של האישי והדתי, החברתי והלאומי מוביל אותי להרהורים על מה קרה ליום הכיפורים לאחרונה, איך מציינים אותו בישראל בשנים האחרונות.

כמו מלחמת יום כיפור, ה-7.10 קרה מסיבה אחת: היהירות
ישראל בגדה באזרחיה, ואין שום החלטה קבילה מלבד להחזיר אותם

מיום קדוש של תשובה וכפרה ושל התייחדות שקטה הוא הפך ל"חג האופניים". ילדים ומבוגרים נעים על כבישי ארצנו בשמחה, מנצלים את היעדר הרכבים הנוסעים. מיום של סליחה ומחילה והתבוננות פנימה הוא הפך ליום של ריב ומדון על אופיו ועל דרך ציונו במרחב הציבורי.

דווקא בשנה זו ראוי להיזכר בדבריו של ברל כצנלסון, במאמרו "מקורות לא אכזב" (י"ד באב תרצ"ד - 1934, "דבר"): "דור מחדש ויוצר איננו זורק אל גל האשפה את ירושת הדורות. הוא בוחן ובודק, מרחיק ומקרב ויש שהוא נאחז במסורת הקיימת ומוסיף עליה, ויש שהוא יורד לגלי גרוטאות, חושף נשכחות, ממרק אותן מחלודתן, מחזיר לתחייה מסורת קדומה, שיש בה להזין את נפש הדור המחדש".

ברל לא פחד מ"הדתה", הוא נרתע וחשש מבורות, מניתוק מהמקורות. אולי בעקבותיו נקרא לחזרה לתפילה, למחשבה ולהתבוננות פנימית. ויעשו זאת כל אדם וכל קבוצה בדרך הנכונה להם, במסגרת ועם הטקסטים המתאימים להם. נתייחד עם עצמנו, נבחן את מעשינו ונחפש דרכים להשתפר ולהתקדם.

נחזק את הקשרים החברתיים והרוחניים, תוך הבנה שחלק מהתיקון העצמי הוא, כמו ב"וידוי", החיבור בין האישי לחברתי. לתרום לזולת, להתייחס לחברה ולא רק למגזר. נחזור ונחזק את המסרים הרוחניים והמוסריים של היום הקדוש. נפעל לחוות את יום הכיפורים באופן משמעותי ומעצים, כפי שהיה מאז ומעולם.

אסיים בציטוט של נחום גוטמן, יחד עם אהוד בן עזר, בספרו "בין חולות וכחול שמיים". גוטמן מתאר את התקדמות בניית העיר תל אביב: "ברחובות הלמו מקבות וכפות סיידים. על הפיגומים עמדו פועלים ושרו 'כל נדרי' ו'ונתנה תוקף', וכך היו מונים: 'אחת', 'אחת ואחת', 'אחת ושתיים', 'אחת ושלוש', ומניחים אבן על אבן, לבנה על לבנה, נדבך על נדבך".

הרבה מים עברו בירקון מאז הניחו הבנאים העברים את הלבנים בבניינים שבנו על פי סדר העבודה של הכוהן הגדול, המתוארת בתפילת יום הכיפורים. לא נשקע בנוסטלגיה על מה שאיננו, אלא ניקח אחריות על החזרת יום הכיפורים למקומו הרוחני, התרבותי והחינוכי גם בתקופתנו.

הכותבת היא לשעבר יו"ר תנועת “אמונה" - תנועת האישה הדתית לאומית