בראיון שקיימו איתי בשנת 2011 בעיתון המקומי של שוהם בדבר חלומותיי לעתיד אמרתי כי "הייתי רוצה להיות מורה ומחנך.. אין המדובר במורה קונפורמיסט ושמרן המלמד את התוכניות של משרד החינוך, אלא מורה שמוביל את הילדים להקניית ערכים של אהבת הארץ ואהבת המולדת דרך הרגליים...ללמד אותם את ערך הנתינה מתוך שותפות ועשייה. הייתי רוצה שיקראו לי "המורה איציק", ולחנך לאהבת אדם, הזולת, המדינה ומחוברות לשורשים שלנו".
והמשכתי ואמרתי כי: "לשם אני חולם להגיע. להיות מורה בחיים הפשוטים במקום לחיות במתח היומיומי של העולם העסקי שמצריך אותי לקבל החלטות גדולות בעולם מאד תובעני, עם נטל אחריות כבד".
אותו חלום מקנן בי משך שלושה עשורים, מאז ימיי כסטודנט למשפטים עת לימדתי בבית הספר היסודי "מוהליבר" בבני ברק מקצועות לא שגרתיים בהיקף של שליש משרת מורה במשרד החינוך.
מיד עם סיום לימודי המשפטים נכנסתי לעולמות העסקיים כעו"ד, כמנכ"ל וכיו"ר של חברות ציבוריות ופרטיות, וכל ימיי היו סביב המרוץ לקדם את הפעילות העסקית והציבורית של החברות בהם פעלתי. המאורעות הקשים והנוראיים של ה"שבעה באוקטובר", טלטלו אותי כמו את כל שאר תושבי המדינה.
המפגשים הרבים שהיו לי עם בני נוער, הן אלה המפונים מדרום הארץ ומצפונה שפגשתי בכפר המכביה בו אני נושא משרה, והן רבים מבני הנוער האחרים אותם פגשתי ברחבי הארץ, גרמו לי לקבל החלטה כי חובה עליי לצאת, ולו חלקית, מהעולמות העסקיים בהם אני נמצא ולחזור אל העולם החשוב כל כך בעת הזאת – עולם החינוך.
פגשתי סוגים שונים של בני נוער. את אלה שלקחו את השבר והאסון הגדול של השבעה באוקטובר למקומות של התנדבות ועשייה למען האחר, מה שתרם להעצמה האישית שלהם ושל הסובב אותם ולחיזוק החוסן האישי שלהם.
אך יחד עם אלה, פגשתי בכאב גדול, גם את אלה שהמלחמה יצרה אצלם פגיעה רגשית וחברתית קשה. ראיתי את חלקם אבודים. מסתובבים ברחובות בחוסר מעש בלא שמגלים כל עניין במציאות שסביבם.
פגשתי בני נוער ששקועים בעצמם, במכשירי הסלולר שאיתם, בבקבוקי האלכוהול, בסיגריות וגם בסמים. פגשתי חלק מהם שאיבדו כל אמון במדינה וברשויותיה השונות.
ומתוך המפגשים האלה וטלטלת ה"שבעה באוקטובר" ומלחמת "חרבות ברזל", עלתה ההכרה וההבנה כי אם לא נרתם כולנו ונצא מתוך מעגלי הנוחות שלנו לטובת הצלת והעצמת ילדינו - הדור הבא של מדינת ישראל, רע ומר יהיה גורלנו שלנו, וגורלם של ילדינו בעתיד הקרוב.
כשחלקתי עם חברי הטוב המכהן בתפקיד חינוכי בכיר במשרד החינוך, את רצוני להגיע לעולם החינוך ולפעול בו לטובת בני הנוער שלנו במוסדות החינוך השונים, הציע הוא לי להגשים את חלומי הישן – "להיות מורה לא קונפורמיסט". מתוך כך בנינו יחדיו את התוכנית לתלמידי החטיבה הגבוהה - "מסע דרך המציאות".
תוכנית לימודית זו תפגיש את התלמידים עם הנושאים המקיפים אותנו במציאות היומיומית שלנו במדינה, כאשר להם אין כל מושג או הבנה בהם, וממילא הנתק מהמדינה ומהנעשה בה, רק הולך ומעמיק. המדובר במפגשים עם עולם המשפט, העולם הכלכלי במיקרו ובמקרו, העולם החברתי והבריאותי ועולמות ההייטק והנדל"ן.
המפגשים כוללים לימוד תיאורטי והכרת התחומים בהרצאות פרונטליות שלי, יציאה מבית הספר ומפגש עם דמויות מפתח בעולמות המשפט, הכלכלה, הבריאות, ההייטק, הנדל"ן ועוד, ומפגש נוסף הכולל מחקר שנעשה על ידי התלמידים לצורך גיבוש דעה בנושאים אקטואליים.
בסיום של כל אחד מהתחומים הנלמדים, יתקיים דיון עם הצוות החינוכי המסכם את הנושא, כשהמטרה העיקרית היא לחבר את ילדינו למציאות הסובבת אותם, תוך חיזוק החיבור והאמון שלהם במדינת ישראל.
מיד לאחר החגים אתחיל בהעברת התוכנית "מסע דרך המציאות" בשני תיכונים ברחבי הארץ, באפרת ובשוהם, כשבכל אחד מהם ישתתפו עשרות תלמידים.
מכאן אני קורא לחבריי בעולם העסקי – צאו ולו במעט, מהמרוץ היומיומי בו אתם נמצאים, והקדישו כמה שעות בשבוע לחינוך ילדינו. דעו שאנחנו עושים זאת למען העתיד שלנו, וחשוב מכך למען עתידם של ילדינו במדינת ישראל.
הכותב עו"ד יצחק לקס הוא יו"ר קרן קהילות ואיש עסקים