לקראת יום כיפור השנה צפה ועולה באופן בולט בחדר הטיפולים - שאלת בקשת הסליחה. זה לא שהשאלה הזו נעדרת בשאר השנה – זו שאלה שעולה תדיר כחלק מכל תהליך טיפולי, אבל לקראת יום הכיפורים בשנה הזו, שנה לשבעה באוקטובר והמצב החברתי שבו אנחנו שרויים – הדיון בסליחה ובצורך בה טומנת בעיקר את הציפייה מהצד השני להיות זה שנוקט ביוזמה, שהרי 'יש לו על מה' – והדבר עולה בקרב אנשים שונים, מגילים שונים, מסטטוסים שונים - בהקשרים רחבים יותר של החיים, אבל בייחוד במישור הלאומי והחברתי – אותה בקשת סליחה סטנדרטית לכאורה, מציגה השנה פנים רבות ונדמה שהיא טעונה מאי-פעם.
למה אני צריכה לבקש סליחה? הם צריכים! ראשית, בקשת הסליחה מציינת שני דברים ששניהם מקדמים את ההתפתחות שלנו כבני אדם: הראשון: שאנו לוקחים אחריות על החלק שלנו בתוך מערכת היחסים שהוא לא נעים או פוגע בצד השני, שאנו אמפתיים ומבינים. לקיחת האחריות, מצרך שהפך אישיו מרכזי בימינו, מאפשרת לנו את החופש היחידי שיש לנו בעולם הזה: החופש לשלוט בהתנהגות שלנו ולשנות אותה במידה ונבחר.
השני: והמשמעותי לא פחות, הצד ההפוך של הסליחה, לסלוח למי שממבקש ממני, אומר שאני לא מוכנה לאפשר יותר למעשים של הצד השני להמשיך ולהגדיר אותי ולשלוט בחיי. היא מציינת את המוכנות שלי לקחת אחריות על המשך החיים שלי בלי לתת לצד שפגע בי את דריסת הרגל בתוך הנשמה שלי יותר.
אז שגם הצד שני ייקח אחריות! אז זהו, שאנחנו לא באמת יכולים לשלוט באף אחד אחר, אנחנו לא באמת יכולים לגרום לאדם לקחת אחריות. אנחנו יכולים לנסות להסביר את הצד שלנו להבהיר מה פגע בנו, אבל לא יכולים לקחת אחריות על ההבנה והתובנה של הצד השני. אבל אם רגע תבקשו סליחה כנה מהצד השני, תסתכלו בעיניים ותתנצלו, זה לא אומר שאתם חלשים או ממשיכים להיות קורבנות או שמרשים שינצלו אתכם אלא בדיוק הפוך, זה אומר שאתם לרגע מוכנים לראות את הצד השני ולצקת רגשות חיוביים לתוך הקשר בינכם. זה אומר שאתם הגדולים יותר החזקים יותר שמוכנים לתת תקווה שאפשר לשפר את הקשר שאפשר להמשיך הלאה.
אבל אם נבקש סליחה זה לא יאותת שהצד השני יכול להמשיך לפגוע בי?זהו, שלא. למעשה אין קשר בין הדברים. כשאני מתנצל, אני מתנצל על החלק שלי בדואט הזה. למעשה בקשת הסליחה היא תהליך פנימי עמוק שאומר "אני לא התנהגתי לפי עולם הערכים שלי מולך" ועל כך בקשת הסליחה, כך שלמעשה, לבקש סליחה ממישהו אחר היא קודם כל לבקש סליחה מעצמנו, על כך שפעלנו בניגוד למי שאנחנו רוצים להיות בעולם. על זה אנחנו מתנצלים.
כשאנו ערים להתנהגות שלנו לעומת מערכת הערכים שלנו, אנחנו גם ערים לגבולות שלנו ולכן, קל לנו להבין מתי מישהו מנסה לעבור עליהם וקל לנו יותר להציב גבול, בלי להיפגע.
ואם למרות שביקשתי סליחה הצד השני ממשיך להאשים אותי ו"להיכנס" בי? שוב, בגלל שתהליך הסליחה הוא תהליך פנימי שלנו, זה לא באמת משנה איך הצד השני מגיב. אפשר לומר למי שמגיב באגרסיביות שאתם מבינים שהוא פגוע ומקווים, שכמוכם, הוא ינצל את המצב לעבור אל מעבר לרגשות השליליים. אבל אם זה לא עוזר, מספיקה לכם הידיעה שאתם התנהגתם לפי מערכת הערכים שלכם ואתם דורשים מעצמכם התנהגות אחרת.
לא פעם אנחנו מתלבטים לגבי הצעד הראשון... בקשו סליחה, בכנות, באהבה, בשמחה גדולה על הזכות לבקש סליחה מהאדם שמולכם. כי שניכם בחיים. ושניכם כאן. ושניכם ויכולים לצאת מבקשת הסליחה, טובים יותר.
הילה מעוז-שפיצר היא מומחית בדרמה תרפיה ובבריאות נפש קהילתית, דוקטורנטית במעבדה לנוירוביולוגיה התנהגותית ומנהלת ברשת "עוצמות – פסיכותרפיה אינטגרטיבית" www.otsmot-psy.co.il