7 באוקטובר, שנה אחרי, ימים נוראים. אני יושב מול הנייר וסורק שוב את מילותיו של אריק איינשטיין, “הו ארצי מולדתי, את הולכת פייפן / שברת לי את הלב לחתיכות קטנות / היה לנו חלום ועכשיו הוא איננו / אני כל כך עצוב, בא לי לבכות”. כן, בא לי לבכות, אבל אני מאמין שעל אף מילותיו הקשות, גם איינשטיין, כמוני, האמין שיש תקווה ושהאהבה תנצח בסוף.
אחרי שצפיתי בדמעות בטקס הזיכרון הלאומי, טקס המשפחות המאחד, החי והמרגש בפארק הירקון, אחרי שזנחתי את המסך עת החל הטקס “הממלכתי” המוקלט והמהונדס, ואחרי שדווח כי ערוץ התעמולה של השלטון צנזר את טקס המשפחות, ממש כפי שנוהגים בצפון קוריאה, גבר בי הפיתוי לשלוח חצים בכל אלה שמפוררים אותנו מבפנים. אבל הפעם בחרתי שלא לעשות כן, כי ימים נוראים.
ריקוד המכונה: צה"ל כותש את חיזבאללה - עכשיו נחשף מה הייתה תוכנית המגירה
גלנט לאיראן: "התקיפה תהיה קטלנית ומדויקת, הם לא יבינו מה קרה"
ימים נוראים, שבהם אנחנו חווים בכל רגע מחדש את האסון הגדול שפקד אותנו, את הטבח הנורא, את מראות השואה ואת העדויות המצמררות – והלב אינו יודע מנוח. הימים הם ימים נוראים של מלחמה, שהתארכה משום מה יותר מדי, מלחמה מרובת נרצחים וחללים, שבה אנחנו עדיין מייחלים לשובם של 101 החטופות והחטופים. ימים נוראים שבהם אנחנו מחפשים תשובה לשבר הפנימי, לשאלות לאן פנינו מועדות ואיך הגענו עד הלום.
לצד ההישגים הצבאיים האדירים, הפגיעה הקשה בחמאס בעזה, ריסוק יכולות רבות של חיזבאללה בלבנון, כולל חיסול מנהיגיו, לצד העמידה האיתנה מול ראש התמנון איראן והציפייה לתגובה ישראלית למתקפת הטילים, לצד כל אלה איננו שוכחים את המחדל הגדול, את ההפקרה ואת אי לקיחת האחריות.
כולם אשמים בזה, הדרג הצבאי והדרג המדיני. אלא שעל אף האיומים הביטחוניים הרבים על ישראל, תחושת הימים הנוראים המעיקה הזו, התחושה שהמדינה הולכת פייפן, נובעת בראש ובראשונה מהאיום הפנימי, מהשסע הגדול שחוללו בעם. זהו האיום האמיתי, הגדול מכולם.
הבטחתי בתחילת הטור שאשתדל לא לשפוך את חמתי על מי שאני סבור שהביא אותנו לשסע המופקר. את זה תוכלו למצוא בטורים קודמים ובטורים הבאים שלי. ובכל זאת, שנה ל־7 באוקטובר, אנחנו צריכים וחייבים לעשות חשבון נפש. שנה ל־7 באוקטובר אנחנו חייבים לשים את האצבע על הפצע המדמם ולנסות לסגור את הסכר, למנוע את שטפון הפילוג, ההסתה והשנאה. אומרים שקשה מאוד לבנות וקל להרוס.
אנחנו, שבנינו במו ידינו את המדינה המפוארת הזו, כנראה שכחנו (או, לפחות, יש בינינו מי ששכח) את אלפיים שנות הגלות, את הרדיפות, את הכמיהה לעצמאות, למדינה משלנו ולביטחון אישי. אחרי מלכות דוד ומלכות שלמה, אחרי עצמאות המכבים, הקמנו סוף־סוף את הבית השלישי, אז מי הם אלה שברוב חוצפתם מנסים לפורר אותנו מבפנים.
ימים נוראים, וישראל צריכה לבחור אם להיות או לחדול. אנחנו צריכים לבחור באיזו מדינה אנחנו רוצים לחיות. אנחנו צריכים לבחור הנהגה חדשה, שתרפא את הפצעים ותשיב אותנו לשביל הפריחה, לישראל חזקה וחכמה. ישראל צריכה לבחור סוף־סוף בין שקר לאמת, בין השחתה לערכים, בין אומץ להססנות, בין חקירה לטיוח.
ישראל צריכה לבחור בין קנאות למחשבה חופשית, בין רשע לחמלה, בין האינטרס האישי הצר לבין טובת העם, בין הפקרה לאחריות, בין חופש לעריצות, בין פולחן אישיות לשיתוף פעולה, בין טקטיקה לאסטרטגיה, בין דמגוגיה לאמינות, בין לאומיות בריאה ללאומנות. ישראל צריכה לבחור בין שנאה לאהבה, בין טוב לרע.
הימים ימים נוראים, וגם אם כרגע המשימה נראית בלתי אפשרית, ואף שנדמה כי מפריד בינינו ים, אוקיינוס של שנאה, ייתכן שבסופו של דבר נגלה שמדובר בטיפה. עם טיפת מאמץ, ואולי גם טיפת מזל, נצליח לשוב ולחיות זה עם זה, לחיות ולתת לחיות, ולהיכתב בספר החיים.