המרכז לקידום ההגינות בישראל נוסד אל מול תת־תרבות של חוסר הגינות – היעדר כבוד, יושר והתחשבות בהתייחסות לזולת במרחב הציבורי בכל תחומי החיים. האסטרטגיה שלו מתמקדת בשכנוע שההגינות היא נורמת ההתנהגות המנחה והנדרשת לא רק לטובת החברה, אלא גם לטובת האינטרס האישי של כל אחד מאיתנו. האסטרטגיה הזאת בנויה משלושה מרכיבים: "הוגן" אין פירושו "פראייר"; ההגינות משתלמת; ומגלים אפס סובלנות לחוסר הגינות בקרבתנו.
היסוד השלישי הוא שמבדיל בין גישה תמימה לבין הטמעה אפקטיבית של נורמה התנהגותית. בעוד היסודות הראשונים עוסקים בחינוך ובהסברה, היסוד השלישי עוסק באכיפה ובהרתעה. על משקל האמירה "מלחמה היא המשך המדיניות בדרך אחרת", כך גם הרתעה וענישה הן מחויבות המציאות, כאשר המציאות מראה כי ההגינות היא מוצר במחסור. הפחד מעונש הוא השלב הראשון והבסיסי שזיהה הפסיכולוג האמריקאי לורנס קולברג בשלבי ההתפתחות המוסרית של האדם.
לידתו של מזרח תיכון חדש | טור בלעדי מאת נשיא האופוזיציה הסורית
לאחר שתועדה לצד פעילי ימין קיצוני וספגה אש: צופית גרנט נשברת בשידור
לצערנו, חלקים מסוימים בחברה שלנו (ואלה אינם הילדים) נמצאים ברמת התפתחות מוסרית לא כל כך שונה. הם מתנהגים באופן המתעלם מן הצורך להתחשב באחרים החיים לצידם. לגבי חלקם החינוך לא תפס, אצל אחרים ההבנה העצמאית לא מפותחת דיה או מדוכאת על ידי היצרים והתאוות, כפי שמתבטא באנוכיות על חשבון הזולת.
אנשים אלה צריך לכוונם להתנהגות החברתית הרצויה, גם באמצעות הרתעה וענישה. גישה זאת תהיה אפקטיבית יותר אם תתלווה אליה גם הסברה, אחרת היא תהפוך למשחק של שוטרים וגנבים שנמשך עד אין קץ. אולם גם ההפך הוא הנכון: חינוך והסברה בלי הרתעה וענישה הם חסרי שיניים ונכשלים במבחן התוצאה.
מסקר שבוצע בידי מכון המחקר גיאוקרטוגרפיה עבור המרכז לקידום ההגינות בשנת 2022 על מדגם ארצי מייצג של הציבור בישראל - עולה כי מרבית הציבור (55%) נותנים לרמת ההגינות של החברה הישראלית ציון "נכשל". יהיה כדאי לבדוק פעם מה מידת אחריותן של שתי המערכות הממסדיות המופקדות על כך: מערכת החינוך, שעל פי חוק החינוך הממלכתי אמורה לחנך לטיפוח חברת מופת; ומערכת האכיפה שהייתה צריכה ליצור הרתעה ממשית ליחידים ולארגונים הפוגעים באזרחים.
ניתן אולי ללמוד מן התנאים הנדרשים להטמעת ההגינות בחברה הישראלית, לעניין הסיבות לכישלון ההרתעה אל מול חמאס וחיזבאללה עד למלחמת חרבות ברזל. ההרתעה בדרום נשחקה עד עפר בשנים שחלפו מאז פינוי רצועת עזה בשנת 2005. זכורה אז הכרזתו של ראש הממשלה אריאל שרון, שלפיה אם ינסו לירות עלינו מן הרצועה לאחר הפינוי או להוציא פיגועים משם כלפי שטח ישראל - התגובה תהיה "מוחצת".
לכאורה, לפנינו הכרזה ברורה על מדיניות של אפס סובלנות. ייתכן שהמילה "מוחצת" נשמעת טוב בנאומי אזהרה, אך המדיניות עצמה לא יושמה לאורך שנים ארוכות, כשחמאס עשה ברצועה ככל העולה על רוחו, התעצם צבאית, הפריח בלוני נפץ ותבערה ושיגר רקטות לעבר ישראל בכל פעם שהתחשק לו. התגובות הישראליות הרופסות הגבירו את תעוזתם של העזתים, והם לא נרתעו מתכנון מתקפה רחבה יותר, שאכן יצאה לדרך ב־7 באוקטובר.
השקט שנשבר
הוא הדין בחזית הצפונית. מלחמת לבנון השנייה בשנת 2006 הסתיימה בהחלטה 1701 של מועצת הביטחון של האו"ם, שלפיה היה אמור חיזבאללה שלא לחצות את קו הליטני דרומה. בשנים שחלפו מאז, גם בתקופות שבהן השקט נשמר, החלו לוחמי חיזבאללה לקבוע עובדות בשטח ולחדור, להתבסס ולהתבצר בכפרים שבדרום לבנון.
התלונות של ישראל במוסדות הבינלאומיים לא הניעו פעולה מעשית כלשהי נגד ההפרות. ישראל נמנעה מלהגיב נחרצות נגד ההפרות האלה, מתוך אשליה ותקווה שחיזבאללה מורתע ולא ירצה להפר את השקט.
ישראל אף לא פעלה נגד התרסות שונות שביצע חיזבאללה, כדוגמת סיורים גלויים על קו הגבול והקמת אוהל באופן הפגנתי בסמוך לו, בתוך שטח ישראל.
על משקל אמירתו המפורסמת של שדר הכדורגל יורם ארבל "ככה לא בונים חומה", הרי שכך גם לא בונים הרתעה. כשפרצו הקרבות בדרום, והחזית הצפונית הצטרפה ללחימה, אפשרה נוכחות חיזבאללה בכפרים קו ירי ישיר של טילים לעבר יישובי הצפון - דבר שגרם להרס רב ולנפגעים.
מחיר ההבלגה, כפי שלמדנו כולנו ב־7 באוקטובר, היה יקר מאוד, והמסקנה ברורה: כל מדיניות ישראלית בעתיד חייבת לכלול את המרכיב השלישי של תהליך הטמעת ההגינות: אפס סובלנות כלפי הפרה של ההתנהגות הראויה. העולם הרי אינו יכול להבטיח זאת, ועלינו ליטול את גורלנו בידינו.
המוסריות המפותחת שלנו, שבאה לידי ביטוי גם בהלכות מלחמה שגזרנו על עצמנו, בונה אצלנו שיקול דעת המשמש כבלם מפני אצבע קלה על ההדק. אבל אסור להתבלבל בין שיקול דעת ומידתיות לבין הבלגה ופסיביות. בוודאי לא במזרח התיכון הבלתי סלחני.
הדמוקרטיות המערביות, וגם ישראל, התרגלו ליהנות מיתרונות חיי השלום, והן אינן ששות לצאת למלחמות. כך צריך להיות. זהו המצב הנורמלי, הנשאף. האם הוא גם מתאים למציאות במזרח התיכון? חסרונותיו הגדולים הם בנטייה להעלים עין מהמזימות שהרוע חורש במסתרים, וברתיעה מלהגיב עליהן באופן קשה ותקיף, גם כשהן מגיעות לשלב הגלוי של ביצוע פעולות טרור. התנכלות החות'ים בתימן לתעבורה הימית בים האדום והתגובות הרפות של המערב הן דוגמה מובהקת לכך, ומחירן הוא הנזק הכלכלי העצום שהן גורמות בשיתוק שינוע הסחורות.
"הרוצה בשלום ייכון למלחמה" ו"הבא להורגך השכם להורגו" הם יסודות בנייתה של הרתעה. יש אומנם לבנות גם אסטרטגיה של שלום שתדע להציע אופק מדיני ריאלי, אולם בה בעת יש לסכל ולשרש בפעולה נחושה כל ניסיון של אויבינו לחשוב כלל כי קיימת אופציה לנצחנו בכוח הזרוע. וברוח דבריו של יורם ארבל: "כך בונים הרתעה".
הכותב הוא מנהל המרכז לקידום ההגינות בישראל