רבים וטובים דנו לפרטי פרטים בהבדלים בין הטקס הלאומי בפארק הירקון לטקס הממשלתי המוקלט. תרשו לי לספר לכם על טקס שנערך בירושלים למחרת היום.
ביום שלישי אחר הצהריים נכנסתי לרכב והדלקתי רדיו. בכאן ב' התנהלה שיחה עם הרב אליקים לבנון. המראיין חזר ושאל - מה עם החטופים? המרואיין לא שש להתייחס לסוגיה אך לבסוף סינן: נרצחו ונהרגו יותר מ־1,000 איש, אז לרשימה הזאת יצטרפו עוד 100 או כמה שיש שם. הוא דיבר בקול יבש, נעדר רגשות, רשמי, כמו בטקס שביימה והקליטה מירי רגב. אני לא מצטטת במדויק, לא רשמתי, אסור להקליד בנהיגה. אבל המילים המצמררות של הרב אליקים לבנון מהדהדות באוזניי גם היום.
שעתיים לאחר מכן, בטקס סליחות וזיכרון וזעקה לערב יום הכיפורים, שנערך מאחורי כיכר פריז, ישבתי על אספלט ששמר עדיין על חום היום. הרבנית רחל טננבאום ציטטה מעל הבמה את דבריו של האדמו"ר מפיאסצנה, שנספה בשואה. וכך התייחס הרבי קלונימוס קלמיש שפירא, שנרצח על ידי הנאצים בפולין ב־1943, לחיי אדם בעיצומו של הסיוט, בצילו המתמיד של המוות. בערב שמחת תורה לימד האדמו"ר מפיאסצנה את הקהילה שלו: ישראל זה ראשי תיבות - "יש שישים ריבוא אותיות לתורה". ואם תחסר אות אחת בתורה שאנחנו לא הצלנו ויכולנו להציל, אז כל תורת ישראל נפסלת.
העיתון הסעודי חושף: זה מה שמונע את הפסקת האש בלבנון
הליכוד יישאר בשלטון למרות 7/10? גילה גמליאל אופטימית: "אם נשקם את החוסן - נצליח פוליטית"
את דבריה של הרבנית טננבאום הקלטתי. "התורה הקדושה היא ערבות בין אותיות. האדמו"ר בעצם מלמד שהתורה הקדושה היא קריאה בכל דור, בכל רגע, להציל את היחיד. כך האדמו"ר מלמד בערב שמחת תורה בשואה את קהילתו, ובוודאי ובוודאי שכך הוא מלמד אותנו היום, עם מדינת ישראל, עם הצבא ועם הגבורה".
אני חוזרת ומאזינה להקלטה, לקולה של הרבנית טננבאום, רועד, ספוג דמעות. שתי אמירות, שתי גישות, שני קולות. קולה של הרבנית טננבאום, המדבר בחיל וברעדה על ספר החיים, וקולו של הרב לבנון, המדבר ביובש ובקור רוח על הרחבת ספר המתים. שני הקולות שילוו אותי השנה בתפילת כל נדרי ובתפילת הנעילה. שני הקולות שמפלחים את ליבה של המדינה.
סלחו לי, אנא אשמנו. בגדנו. גזלנו. דיברנו דופי. יעצנו רע. תבענו. תעינו. תעתענו.
ערב יום הכיפורים אני מבקשת את סליחתן של משפחות החטופים, את סליחתם של אלה שיקיריהם נמקים עדיין במנהרות בגיהינום של עזה, ואת סליחתם של אלה שיקיריהם נרצחו בשבי ויכולנו להצילם ולא הצלנו. נכון. ניסיתי לזעוק את זעקתכם בקול שניחנתי בו ומכל במה שעמדה לרשותי. מעל דפי העיתון, ברשתות החברתיות, באתרים, במפגשים חברתיים ובשיחות אישיות.
נכון שכבר בינואר ראיתי את הכתובת הנוראית שעל הקיר וביקשתי להתריע, כולל בטור הזה, כי האגף הרדיקלי בקואליציה יחסום כל עסקה שהיא. כי איתמר בן גביר ובצלאל סמוטריץ' אינם מתנגדים לתנאי עסקת שחרור אלה או אחרים, כאלה שניתן להכיל וכאלה שאולי לא ניתן. הם מתנגדים מראש לכל עסקה, כי מבחינתם אין ערך לחיי אדם. כי מבחינתם בני עמם אינם אותיות בספר התורה. הם בשר תותחים בעל כורחם, זקנים, נשים וטף. הרב אליקים לבנון מדבר מגרונם של השניים. ואולי הם אלה שמדברים מגרונו. לא משנה הסדר.
וישנו הקול הפנימי המרגיע, המפייס הזה: מה כבר יכולת לעשות? יש לך שני בנים בצבא - הקטן בסדיר, אחיו הגדול גויס בשנית למילואים. עשית את השתדלותך בניסיון להשפיע על השיח הציבורי. אז נגיד שהיית יוצאת להפגין, אבל הממשלה הרי לא סופרת את המפגינים, כי הם לא נמנים עם הבייס שלה. ההנהגה הפוליטית באופוזיציה שסועה ואובדת עצות. מה כבר יכולת לשנות? מה כבר אדם מן היישוב, אזרח מן השורה, יכול לעשות?
אני לא יודעת. אני רק יודעת שבמקום לבלום ולהשתיק את הקולות של פוליטיקאים ורבנים שקראו בגלוי להקריב את חיי האזרחים שנפלו בשבי בגלל אוזלת ידה של המדינה, אפשרנו לקולות האלה להיות חלק מהשיח. פוליטיקאים, עיתונאים, רבנים ואלפים רבים שמתירים את דמם של החטופים, קוראים בגלוי למחוק אותיות מספר התורה של עם ישראל בדורנו. אלמלא הסכמנו להכיל את האמירות המצמררות, מי יודע, אולי היינו מצילים חיים. אבל חזרנו לשגרה.
סלחו לי, אנא. בשם האב.
ביום שלישי בערב, בטקס מאחורי כיכר פריז, עדינה בר שלום, בתו של הרב עובדיה יוסף, סיפקה גם את התשובה ההלכתית כשציטטה את כתבי אביה. סכנת חיים ממשית, אמרה, קודמת לסיכון אפשרי עתידי. במקרים של פיקוח נפש אין מושג כזה "מחיר גבוה מערכו של השבוי". ואין חולק על כך שמדובר בסכנת נפשות.
אגב, כשעדינה בר שלום הזכירה למתכנסים את התאריך הלועזי שבו נפטר אביה, 7 באוקטובר 2018, צמרמורת עברה בקהל.