בשנת 1812 פלש נפוליאון לרוסיה בראש הצבא הגדול והחזק ביותר באותם ימים. צרפת הייתה אז המדינה החזקה באירופה. נפוליאון הגיע עד מוסקבה, אולם הרוסים סירבו להיכנע, והצבא הצרפתי, שחסרו לו ציוד ואספקה, נאלץ לסגת כשהרוסים מזנבים בו.
בהרפתקה זו איבד הצבא הפולש כמעט 80% מכוחו. הייתה זו תחילת הסוף של נפוליאון, שבתוך שלוש שנים נפל בידי הבריטים והוגלה לאי בודד, שבו בילה את שארית ימיו. צרפת איבדה את האימפריה שלה באירופה, ומאז לא חזרה לגדולתה הצבאית.
הלקח הוא ששימוש בכוח למטרה שאין באפשרותו להשיג עלול להסתיים באסון. כך אירע לנו במלחמת לבנון הראשונה. ממשלת הליכוד בראשותו של מנחם בגין פתחה במלחמה זו, ביוני 1982, שכוונה נגד הטרור הפלסטיני. היו למלחמה מטרות נוספות, ובהן שינוי המשטר בלבנון, הקמת שלטון נוצרי אוהד לישראל, ולפי חלק מהגרסאות גם שינוי פני המזרח התיכון.
ההישג האחד של המלחמה היה גירושו של יאסר ערפאת מלבנון והגלייתו לתוניס. שאר המטרות לא הושגו, והמחיר היה כבד מנשוא. ללבנון מונה נשיא אוהד, בשיר ג'ומאייל, אולם הוא נרצח מיד לאחר מכן, ובישראל גבר הלחץ לסיום המלחמה.
ראש הממשלה בגין נשבר נפשית מהאבדות הכבדות ואולי גם מממצאי ועדת החקירה לעניין הטבח שביצעו הפלנגות הנוצריות בסברה ושתילה (הוועדה קבעה שבגין לא דיבר אמת. בעיניי, לא הייתה הצדקה לממצא זה). בגין חדל לתפקד, התפטר מתפקידו וירד מהבמה הציבורית.
בלבנון החל לשגשג טרור שיעי בדמות חיזבאללה, שפיתח את שיטת הטרוריסט המתאבד (באחת הפעולות התפוצץ מתאבד כזה בבניין הממשל הצבאי הישראלי בצור. בפיגוע נהרגו 91 אנשים, ובהם 33 חיילי צה"ל ו־34 שוטרי מג"ב).
צה"ל, שבמהלך המלחמה הגיע עד ביירות, נסוג בשלבים. תחילה עד נהר האוואלי (מצפון לצור), לאחר מכן לרצועת הביטחון, ובשנת 2000 החליט ראש הממשלה אהוד ברק לפנות גם אותה.
אין צורך להרחיב את הדיבור על הצורה המבישה שבה בוצעה הנסיגה, שדמתה לבריחה והייתה כרוכה בנטישת בני בריתנו מצבא דרום לבנון. ישראל חזרה לגבולותיה, כשמהעבר השני ניצב ארגון טרור שיעי שהשתלט על לבנון.
יש אפוא מצבים שבהם שימוש בכוח הוא הרסני למי שמפעיל אותו או שאיננו יודע מתי לעצור. אבל ישנם מצבים הפוכים, שבהם חיוני להפעיל כוח, והימנעות מהפעלתו עלולה להיות מסוכנת.
דוגמה לכך היא הסכם מינכן, שבו נכנעו אנגליה וצרפת להיטלר ואפשרו לו להשתלט על חלק מצ'כוסלובקיה (למעשה, עוד קודם לכן צריך היה להגיב בכוח על פלישת היטלר לשטח המפורז בגבול צרפת). ההימנעות משימוש בכוח באותו שלב, חייבה בהמשך שימוש בכוח רב יותר - ועלתה במיליוני קורבנות.
דוגמה נוספת היא ההתפתחות שאירעה לאחר נסיגת ישראל מרצועת הביטחון בלבנון. הנסיגה לוותה בהצהרה של ברק שנגיב בחומרה על כל פגיעה נוספת מצד חיזבאללה. למרות זאת, ברק בחר במדיניות ה"הכלה", כלומר הימנעות מתגובה על תוקפנות חיזבאללה, ובנימין נתניהו אימץ מדיניות דומה. כיום מוסכם על הכל שהייתה זו שגיאה חמורה.
דוגמה נוספת היא השתלטות חמאס בשנת 2007 על רצועת עזה. נוצר צורך דחוף להפיל את שלטון הטרור הזה, שהיווה סכנה אסטרטגית לישראל. היה ברור שככל שתידחה הפעולה, כך יהיה מחירה גבוה יותר.
לפני הבחירות בשנת 2009 הבטיח נתניהו להפיל את שלטון חמאס. במקום זאת, בחר לעשות ההפך - לחזק את שלטון חמאס ולשלם לו דמי חסות. שילמנו על כך באלפי הרוגים, במאות חטופים ובנזק כלכלי אדיר.
שתי מדינות
גם אויבינו עושים לא מעט שגיאות בהפעלת כוח. דוגמה לכך סיפק הארכי-טרוריסט חסן נסראללה. שימוש בטרור זיכה אותו, מנקודת ראותו, בהצלחות גדולות, שגרמו לו לשיכרון כוח. באוקטובר 2023 פתח בהפגזה על מדינת ישראל, במגמה להגן על חמאס ברצועת עזה. הוא לא ידע לעצור, ולא ידע להעריך את המחיר שהוא עצמו, ארגונו ולבנון כולה ישלמו.
בנושא זה אוסיף שתי הערות. האחת, ששימוש בכוח משמעותו לא רק שימוש בכוח צבאי, והוא יכול להתבטא גם בצעדים מדיניים חד־צדדיים. ההערה השנייה היא שהתוצאות של שימוש בכוח מופרז מתבררות לעיתים בתוך זמן קצר, אך פעמים הן מתגלות רק כעבור שנים. על רקע דברים אלה נבחן מספר צעדים מרכזיים שביצעה ישראל בעבר.
אחרי מלחמת ששת הימים סיפחה ישראל את מזרח ירושלים ושטחים סמוכים, כולל מחנות פליטים, ובמקביל העניקה זכויות תושב מלאות לתושבי מזרח ירושלים. אפשר כמובן לשאול: מדוע הסתפקנו בכך, מדוע לא סיפחנו גם את חברון ואת גוש עציון, ומדוע השארנו את מסגד אל-אקצא בשליטה ירדנית?
בשנת 1979 חתם בגין על הסכם השלום עם מצרים. במסגרת ההסכם פינתה ישראל את כל השטח הענקי של חצי האי סיני, כולל היישובים היהודיים שהוקמו בו, מחנות הצבא, שדות התעופה ושאר התשתיות שהקמנו (אגב, דוברי הימין המבקרים את הנסיגות הרבות שביצעה ישראל נמנעים מלהזכיר את הנסיגה הזו, הגדולה מכולן). רצועת עזה נותרה אומנם בידינו, אך גם אותה פינינו בשנת 2005 (אגב, גם זאת בתקופת שלטון הליכוד).
נסיגה נוספת, שכבר נזכרה לעיל, הייתה משטח לבנון, שנכבש במלחמת לבנון הראשונה, אך בסדרת מהלכים, שנמשכו קרוב ל־20 שנה, פונה השטח כולו וישראל חזרה לגבולותיה.
במבט לאחור אפשר לבחון את ההצדקה לכל אחת מנסיגות אלה, שאת חלקן תוקפים כיום דוברי הימין בחריפות רבה. אך האם באמת יכולנו להחזיק בכל השטח מביירות ועד תעלת סואץ? די לציין שבעיקרו של דבר הן במידה רבה תוצאה של מגבלות הכוח של ישראל, וכי המחיר של החזקת שטחים אלה הפך כבד מנשוא.
מכאן למלחמה שבה אנו שרויים כיום. יש לנו אפשרות להחזיק ברצועת עזה, וצריך לעשות זאת באופן זמני. אולם אני מקווה שברור למרבית הציבור הישראלי (למעט אולי בשוליים הקיצוניים בימין), שאין בכוחנו לעשות זאת לאורך זמן, וכי ככל שנמהר למסור את הרצועה לגוף מתאים שישלוט במקום, כן ייטב.
מתברר גם שלא ניתן לבסס שלטון אלטרנטיבי לחמאס ללא שיתוף הנהגה פלסטינית. נתניהו ושותפיו מהימין מתנגדים לכך, ואנו תקועים במלחמה שמסרבת להיגמר. הרעיון שלאורו מתנהלת כיום הארוכה שבמלחמות ישראל הוא שהכוח הצבאי יענה על הכל, בתקווה שהאויב יימחק או ייכנע. אין פתרון מדיני באופק, ואין הסדרים מדיניים.
בכך חוזרת שאלת המדינה הפלסטינית. בעניין זה כדאי לשים לב לכך שאסון 7 באוקטובר לא אירע בגלל מדינה פלסטינית. האסון אירע דווקא מחמת הניסיון של נתניהו למנוע את הקמתה של מדינה כזו, באמצעות חיזוק חמאס.
גם מסע ההתנחלות בגדה משקף ניסיון למנוע הקמת מדינה פלסטינית. אך השאלה היא אם יש בכוחנו לספח את השטח בדרך עקיפין, באמצעות התנחלות ובלי להעניק זכויות לפלסטינים (מהלך שלא העזנו לעשות בשיא כוחנו לאחר הניצחון במלחמת ששת הימים).
בעיניי, השאלה הנוגעת להקמת מדינה פלסטינית איננה רק אם זה טוב או רע. השאלה היא אם יש בכוחנו למנוע את הקמתה. התשובה היא שבטווח הקצר הדבר בכוחנו. נתניהו עושה זאת במשך שנים, ואת התוצאה ראינו ב־7 באוקטובר. אולם בטווח היותר ארוך, אני מסופק אם בכוחנו למנוע הקמת מדינה פלסטינית, ואם המחיר לא יהיה כבד מנשוא.
עד היום אין מדינה בעולם שהכירה בסיפוח מזרח ירושלים (אפילו לא ארה"ב, שהסכימה להעביר את שגרירותה לירושלים, אבל רק למערב העיר). לאחרונה התבשרנו שהנבחרת המצוינת של ישראל סולקה מאולימפיאדת מדעי המחשב לנוער.
העובדה שזו שערורייה ומעשה נבלה איננה מהווה נחמה. זה עדיין לא אירע בענפי ספורט אחרים, אך הסיכון קיים. קשרי המדע של ישראל נפגעו. ידידותינו הטובות ביותר, ובהן בריטניה, צרפת ואיטליה, מטילות עלינו אמברגו נשק.
בקשה להוצאת צווי מעצר נגד נתניהו ויואב גלנט תלויה ועומדת בפני בית הדין בהאג. שום ועדת חקירה לא תעצור את התהליך. אבל הכרה בצורך להקים מדינה פלסטינית עשויה למנוע זאת ולשנות את המצב הבינלאומי.
ישראל תוכל להבטיח שהקמתה של מדינה כזו תיעשה בהליך שיימשך מספר שנים, ובמהלכו נוכל להשפיע על קביעת עקרונות שישפרו את ביטחוננו, ובהם פירוז, חינוך, מאבק בטרור ועוד. תהליך כזה יצמצם את הסכנה האיראנית יותר מכל הפצצה או מכה צבאית מידינו. המשך המאבק למנוע אפשרות זו יעלה במחיר כבד.