המלחמה הנוראה שהחלה ב־7 באוקטובר גבתה קורבנות רבים והוסיפה למעגל השכול יותר מ־800 יתומים חדשים – קורבנות שעליהם עדיין לא דיברו מספיק. קורבנות צעירים מדי כדי לזעוק את שחסר – אין להם יכולת לזעוק את זעקתם או לדבר בכנסת.
האובדן לא פסח על אף קבוצה באוכלוסייה - ילדים וילדות מכל קשת החברה הישראלית שאיבדו את אחד מהוריהם, ואף בחלק מהמקרים את שניהם, והפכו בן לילה ליתומים.
"גנבו" להם את המדינה: מי אלה שחושבים שישראל שייכת להם?
אני תל אביבי גאה, אבל יש דבר אחד בעיר שאני לא סובל | קיפניס
אין עוררין על החום והאהבה שמרעיפה המדינה, ובעיקר עם ישראל, על הילדים הללו, אלא שלמרות הכוונות הטובות והרצון לעזור, כשמדובר ברשויות ובנבחרי הציבור נראה שאוזלת היד שמתגלה בחוסר מענים ליתומיה היא לא מקרית, אלא תוצאה של הפקרה מתמשכת וחוסר הבנה בסיסית כי פלסטר אינו תחליף לניתוח.
בזמן שהמדינה עודנה נלחמת וכולנו מלקקים את פצעינו, חיים בתוכנו מאות יתומים שכבר חיים את היום שאחרי ולא מקבלים את סל המענים הנדרש להם כדי להצליח להשתקם.
בראש ובראשונה ליווי פסיכולוגי וחברתי איכותי נגיש וארוך טווח שלא נדרשת סחבת בירוקרטית כדי להשיגו. ב”חמניות”, כמי שמפעילים מרכזי תמיכה מונגשים לילדים יתומים מהשכול האזרחי, נרתמנו למשימה הלאומית של תמיכה ביתומים ושילבנו רבים מהם במרכזי העמותה ברחבי הארץ ואף הקמנו מרכזי תמיכה ייעודיים בדרום הארץ.
ככל שלמדנו להכיר מקרוב את היתומים והמשפחות, התגלו הקשיים והכשלים של המדינה. ברשויות המקומיות אין כלל רישום רשותי של מספר היתומים בעיר, וכשלא יודעים על קיומם, הם נותרים שקופים, לבדם במערכה, והוריהם הנותרים או האפוטרופוסים מוצאים עצמם נלחמים במלחמה בלתי נראית. כך למשל ילדים יתומים להורים גרושים אינם מקבלים תגמול זהה ליתומים שהוריהם היו נשואים, ומקבלים קצבה הנמוכה ב־70 אלף שקלים מיתומי מלחמה אחרים.
רבים מהכשלים הללו כבר הובאו לידיעת משרדי הממשלה, ואף הצלחנו לקדם שינויים שייטיבו עם יתומי ישראל באשר הם, אלא שכל עוד לא תמנה המדינה גורם מתכלל אחד שיראה לנגד עיניו את האיסור "כל אלמנה ויתום לא תענון", לא יהיה מי שיזכור את למעלה מ־800 היתומים החדשים בעוד כמה שנים, לא נצליח להיטיב את חייהם ולהבטיח את עתידם שלהם ושל 35 אלף היתומים האחרים החיים כאן ונמשיך במרדף תיקוני העוולות לעוד שנים ארוכות.
המענה שדורשים היתומים האלו בשתיקתם הוא לא רק ליווי פסיכולוגי וחברתי, אלא שנתחיל לראות אותם ושהמדינה תשכיל להשקיע בהם משאבים ותקציבים כדי שהם יצליחו לחיות באופן הראוי להם. חובתנו היא לאפשר נקודת פתיחה שווה לחיים לצעירים, שאומנם איבדו את היקר להם מכל, אבל שואפים לחיות חיים נורמליים, להיות אזרחים טובים ומשמעותיים, ולדעת שהם לא שקופים, אלא חלק אינטגרלי מהחברה בישראל, עכשיו ולדורות. במקום להסלילם לסיכון, יש להסלילם להצלחה ולהובלה של החברה הישראלית כולה.
הכותבת היא מייסדת ומנכ"לית עמותת "חמניות" - המקום ליתומים בישראל.